שוב אני מקופלת בפשמיכה חומה,כאילו רוצה לעטוף את עצמי באדמה חומה וחמה ובטוחה,להתגונן מכל רעשי הרקע שעוטפים את הגלובוס בכזו אדיקות מתישה.
יציבות זה השם השני שרודף אחריי ואני עדיין טיפה בורחת מימנו, מפחדת לקחת אחריות על כזה שם גדול.
אילן שאל אותי היום מה זה יציבות ואני התפוצצתי בצחוק מולו ואמרתי לו,"מה שקורה פה עכשיו בחיים זה הנדנדה הכי גדולה,הכי היפך היציבות" והמשכתי להתעסק בלשמוע רחשי גלים דימיוניים מתוך אוסף הצדפים המוסתר שלי שכמעט כל יום מתחדש.אפילו הוא לא נח.
אילן רק התרצן ואמר-אני זה יציבות.
לא היה לי כוח להסתכל לאילן בעיניים אז נו שיהיה אילן,שיהיה יציבות.
זה לא כזה מגניב להגיע למקום יציב בעולם הזה.(או שכן?)
היום האופנה היא אחרי תפוס וברח ותפוס עוד וברח יותר רחוק ותפוס עוד מלא עד שתברח שוב וזהו.
אנשים מתעלמים מהיציבות אבל כל כך רצים אחר חיפושה.
הם לא מבינים שלפעמים התופסת שהם משחקים עם עצמם,היא היציבות הכי גדולה כי פה במשחק,הם התופסים והנתפסים ביחד.
מה הבעייה להחליט לשנות את כללי המשחק ולעמוד פשוט דום במקום בלי לזוז ולהחליט שזהו,מפה והילך אין תופסת אלא יש עמידת נוח כמו חיילים בצבא ששותקים ולא זזים לשום מקום?
זאת בעייה.החיים משעממים כשהיציבות נכנסת,כשמוצאים אותה ומפסיקים לרדוף אחרייה בנסיון למצוא אותה.
בלילה נפגשתי עם עמית,דיברנו על הא ועל דא ועל כל הדברים הכי משעממים ועמוקים בעולם שעם סיגריה ואערק ועוגיות עבאדי כבר נשמעים הרבה יותר נחמדים לאוזן.
היא עישנה ואני אכלתי,כמו שתמיד היא מעשנת וכמו שתמיד אני אוכלת ונגסתי בעוגיית עבאדי מעט קשה שכנראה עברה את זמן מחייתה מזמן אבל למי זה אכפת,העיקר אנחנו אנשים שהנה,אפילו באוכל מראים את חוסר היציבות ואת האכילה המהירה של חטוף עוגיות ושתה כוסות מים בכמה שיותר מהירות.
איפה הנחת של האוכל האמיתי,איפה הנחת של השנייה הזאת,
להתאפס,לנשום אוכל אמיתי של בית?
"תעצרי רגע",פקדתי עליה וגם אני עצרתי מנגיסת העוגייה המלוחה.
היא עצרה,כמו שהיא תמיד יודעת לעצור ותקעה בי מבט.
נהיה שקט נדיר.
"זהו,תמשיכי לעשן",צחקתי והמשכתי גם אני ללעוס מהעוגייה.
"רק רציתי לראות איך זה נראה שהעולם בדקת דומייה",התממתי למראה פניה השואלות והמשכתי להתכרבל לי בפשמיכה החומה,זאת שכל כך עושה לי אדמה וחום ואהבה ויציבות.
עייני התמלאו דמעות.
עמית הסתכלה עלי מבעד לענני הסיגריה,נראה שהתלבטה בינה לבין עצמה אם להגיד לי את מה שיושב לה על הלב בהקשר אלי.
"השתנת".היא פתאום קבעה ושאפה עוד מהמגולגלת שבידה, מציגה את הדמות הכל כך ערסית שבה.
"ממש".,הסכמתי איתה ושתקתי גם.
"השתנת אבל..בקטע אמיתי..זה מאידיאל עכשיו שאת לא נוגעת בסיגריות?",היא שאלה.
אני לא אוהבת שאלות כאלו.זה גורם לי להחליט מידי מהר מה העמדה שלי לגבי זה ולזרוק מילים ככה לחלל העולם בלי לחשוב באמת.
שתקתי מידי הרבה זמן,עשן הסיגריות התערבב לי עם כל המחשבות וריח האערק והזכרונות.
פתאום הכל היכה בי,כל הריחות והזכרונות והבריחות של פעם שכל כך עבדתי עם עצמי לשכוח ולדחוף אותם לפינות חדרי הלב ולא להעביר שם לעולם טיטוא או מעט ניקיון..פשוט להשאיר אותם שם,עד שהם יירכבו ויעלמו לבד.נונו,אז חשבתי שיעלמו.
עכשיו הכל חוזר אלי ואני כמעט מתפתה לשאיפת סיגריה ממכרת.
"עמית",אני עוצמת עיניים חזק ומתרכזת.
"תזיזי מימני את הסיגריות,זה לא טוב לי.זה מערער לי את המקום..זה שייך לפעם".
פלטתי את האידיאולגיה החדשה שלי לגבי סיגריות.
אני ממשיכה לעצום עיניים חזק והיא מזיזה את הסיגריה,מכבה אותה על הרגל שלה וסונטת בשקט,"מישהי התייצבה לי פה לגמרי."
.
יציבות זה השם השני שרודף אחריי ואני עדיין טיפה בורחת מימנו, מפחדת לקחת אחריות על כזה שם גדול.
אילן שאל אותי היום מה זה יציבות ואני התפוצצתי בצחוק מולו ואמרתי לו,"מה שקורה פה עכשיו בחיים זה הנדנדה הכי גדולה,הכי היפך היציבות" והמשכתי להתעסק בלשמוע רחשי גלים דימיוניים מתוך אוסף הצדפים המוסתר שלי שכמעט כל יום מתחדש.אפילו הוא לא נח.
אילן רק התרצן ואמר-אני זה יציבות.
לא היה לי כוח להסתכל לאילן בעיניים אז נו שיהיה אילן,שיהיה יציבות.
זה לא כזה מגניב להגיע למקום יציב בעולם הזה.(או שכן?)
היום האופנה היא אחרי תפוס וברח ותפוס עוד וברח יותר רחוק ותפוס עוד מלא עד שתברח שוב וזהו.
אנשים מתעלמים מהיציבות אבל כל כך רצים אחר חיפושה.
הם לא מבינים שלפעמים התופסת שהם משחקים עם עצמם,היא היציבות הכי גדולה כי פה במשחק,הם התופסים והנתפסים ביחד.
מה הבעייה להחליט לשנות את כללי המשחק ולעמוד פשוט דום במקום בלי לזוז ולהחליט שזהו,מפה והילך אין תופסת אלא יש עמידת נוח כמו חיילים בצבא ששותקים ולא זזים לשום מקום?
זאת בעייה.החיים משעממים כשהיציבות נכנסת,כשמוצאים אותה ומפסיקים לרדוף אחרייה בנסיון למצוא אותה.
בלילה נפגשתי עם עמית,דיברנו על הא ועל דא ועל כל הדברים הכי משעממים ועמוקים בעולם שעם סיגריה ואערק ועוגיות עבאדי כבר נשמעים הרבה יותר נחמדים לאוזן.
היא עישנה ואני אכלתי,כמו שתמיד היא מעשנת וכמו שתמיד אני אוכלת ונגסתי בעוגיית עבאדי מעט קשה שכנראה עברה את זמן מחייתה מזמן אבל למי זה אכפת,העיקר אנחנו אנשים שהנה,אפילו באוכל מראים את חוסר היציבות ואת האכילה המהירה של חטוף עוגיות ושתה כוסות מים בכמה שיותר מהירות.
איפה הנחת של האוכל האמיתי,איפה הנחת של השנייה הזאת,
להתאפס,לנשום אוכל אמיתי של בית?
"תעצרי רגע",פקדתי עליה וגם אני עצרתי מנגיסת העוגייה המלוחה.
היא עצרה,כמו שהיא תמיד יודעת לעצור ותקעה בי מבט.
נהיה שקט נדיר.
"זהו,תמשיכי לעשן",צחקתי והמשכתי גם אני ללעוס מהעוגייה.
"רק רציתי לראות איך זה נראה שהעולם בדקת דומייה",התממתי למראה פניה השואלות והמשכתי להתכרבל לי בפשמיכה החומה,זאת שכל כך עושה לי אדמה וחום ואהבה ויציבות.
עייני התמלאו דמעות.
עמית הסתכלה עלי מבעד לענני הסיגריה,נראה שהתלבטה בינה לבין עצמה אם להגיד לי את מה שיושב לה על הלב בהקשר אלי.
"השתנת".היא פתאום קבעה ושאפה עוד מהמגולגלת שבידה, מציגה את הדמות הכל כך ערסית שבה.
"ממש".,הסכמתי איתה ושתקתי גם.
"השתנת אבל..בקטע אמיתי..זה מאידיאל עכשיו שאת לא נוגעת בסיגריות?",היא שאלה.
אני לא אוהבת שאלות כאלו.זה גורם לי להחליט מידי מהר מה העמדה שלי לגבי זה ולזרוק מילים ככה לחלל העולם בלי לחשוב באמת.
שתקתי מידי הרבה זמן,עשן הסיגריות התערבב לי עם כל המחשבות וריח האערק והזכרונות.
פתאום הכל היכה בי,כל הריחות והזכרונות והבריחות של פעם שכל כך עבדתי עם עצמי לשכוח ולדחוף אותם לפינות חדרי הלב ולא להעביר שם לעולם טיטוא או מעט ניקיון..פשוט להשאיר אותם שם,עד שהם יירכבו ויעלמו לבד.נונו,אז חשבתי שיעלמו.
עכשיו הכל חוזר אלי ואני כמעט מתפתה לשאיפת סיגריה ממכרת.
"עמית",אני עוצמת עיניים חזק ומתרכזת.
"תזיזי מימני את הסיגריות,זה לא טוב לי.זה מערער לי את המקום..זה שייך לפעם".
פלטתי את האידיאולגיה החדשה שלי לגבי סיגריות.
אני ממשיכה לעצום עיניים חזק והיא מזיזה את הסיגריה,מכבה אותה על הרגל שלה וסונטת בשקט,"מישהי התייצבה לי פה לגמרי."
.
- לקראת נישואין וזוגיות