ניק דיי מוכר( נדמה לי לפחות;)
היה באלי לשתף קצת... בסוג של אנונימיות
החיים בעצמם
אז כשאישה נולדת היא רוצה להיות נסיכה, בעצם אמא
או בעצם אמא נסיכה ( או אמא לנסיכה;)
כל חייה היא חושבת איך תגדל את הילדים תדאג להם...
כשהיא קטנה, גיל יסוד כזה... היא חושבת שאמא שלה בעצמה היא מלכת העולם. הכי צודקת, הכי מבינה והכי יודעת (ושאפו לאמא שהצליחה להשריש דבר כזה)
עוד קצת גדלה וגיל ההתבגרות ופתאום אמא קצת פחות מבינה קצת פחות יודעת וקצת פחות דואגת לה ( מבחינתה כמובן).
הגבולות קצת מטשטשים.. יש קצת טריקות דלתות אבל עובר בסדר
ואז מגיע השלב הזה שמתחילים לחפש... להתחפש... ובראש יש את המחשבה הזאת של; אני לא אהיה כמוה..אני אחפש בן זוג שלא מזכיר את התכונות של אבא שלי.
אהיה טובה יותר מאמא שלי...
ואז מתחתנים.
קצת לפני יש את שלב ההירגעות.. ההבנה שההורים שלנו לא כאלה גרועים..
שלב חדש בחיים. בעז"ה יש ילד.
ובום את אמא.
לא ממש יודעת את הכללים, לא ממש מבינה על איזה צד מחליפים טיוטולים
ועל מקלחת לקטנציק אין מה לדבר...
ומי יעשה את כל אלה? אמא כמובן.
אמא מתמסרת ודואגת ורואה איך הבת הקטנה שלה הפכה בעצמה אמא.
ואת, רק מהצד מסתכלת, נזכרת בכל האמירות ובכל התהיות ובכל ההכרזות למיניהם.. ורק יודעת; שאין תחליף לאמא.
ולא משנה כמה דברים טובים או לא יש בה, כמה את רוצה לקחת ממנה או ללמוד;
בסופו של יום: היא שם.
וגם בתחילתו.
ואין לה תחליף.
לי אין ממש אמא.סתומרת יש אבל מסיבות כאלה ואחרות אין ממש קשר,אני לא מתקשרת אליה אחר צהריים לפטפט או להגיד איך הילדים גדלו.
אני לא שולחת שאלה בחינוך ומקבלת לב ענק ומכיל ורק אז ייעוץ...
ואלה החיים בעצמם.
לא תמיד הכל ורוד,לא תמיד הכל כמו בסיפורים ובתיאורים ולא תמיד ( או כמעט ולא) הכל כמו אצל כל כל השכנות והחברות מכל העולם...
ואלה החיים.
הגיוון השוני וחיי היומיום.
המציאות הזאת שמחייכת ומכה
שנותנת ולוקחת
ולפעמים גם מחזירה.
תזכרו להסתכל על החצי המלא, או לפחות לא להתמקד ממש בחצי הריק.
כי אלו החיים, ואם אלה החיים - נחיה.
היה באלי לשתף קצת... בסוג של אנונימיות
החיים בעצמם
אז כשאישה נולדת היא רוצה להיות נסיכה, בעצם אמא
או בעצם אמא נסיכה ( או אמא לנסיכה;)
כל חייה היא חושבת איך תגדל את הילדים תדאג להם...
כשהיא קטנה, גיל יסוד כזה... היא חושבת שאמא שלה בעצמה היא מלכת העולם. הכי צודקת, הכי מבינה והכי יודעת (ושאפו לאמא שהצליחה להשריש דבר כזה)
עוד קצת גדלה וגיל ההתבגרות ופתאום אמא קצת פחות מבינה קצת פחות יודעת וקצת פחות דואגת לה ( מבחינתה כמובן).
הגבולות קצת מטשטשים.. יש קצת טריקות דלתות אבל עובר בסדר
ואז מגיע השלב הזה שמתחילים לחפש... להתחפש... ובראש יש את המחשבה הזאת של; אני לא אהיה כמוה..אני אחפש בן זוג שלא מזכיר את התכונות של אבא שלי.
אהיה טובה יותר מאמא שלי...
ואז מתחתנים.
קצת לפני יש את שלב ההירגעות.. ההבנה שההורים שלנו לא כאלה גרועים..
שלב חדש בחיים. בעז"ה יש ילד.
ובום את אמא.
לא ממש יודעת את הכללים, לא ממש מבינה על איזה צד מחליפים טיוטולים
ועל מקלחת לקטנציק אין מה לדבר...
ומי יעשה את כל אלה? אמא כמובן.
אמא מתמסרת ודואגת ורואה איך הבת הקטנה שלה הפכה בעצמה אמא.
ואת, רק מהצד מסתכלת, נזכרת בכל האמירות ובכל התהיות ובכל ההכרזות למיניהם.. ורק יודעת; שאין תחליף לאמא.
ולא משנה כמה דברים טובים או לא יש בה, כמה את רוצה לקחת ממנה או ללמוד;
בסופו של יום: היא שם.
וגם בתחילתו.
ואין לה תחליף.
לי אין ממש אמא.סתומרת יש אבל מסיבות כאלה ואחרות אין ממש קשר,אני לא מתקשרת אליה אחר צהריים לפטפט או להגיד איך הילדים גדלו.
אני לא שולחת שאלה בחינוך ומקבלת לב ענק ומכיל ורק אז ייעוץ...
ואלה החיים בעצמם.
לא תמיד הכל ורוד,לא תמיד הכל כמו בסיפורים ובתיאורים ולא תמיד ( או כמעט ולא) הכל כמו אצל כל כל השכנות והחברות מכל העולם...
ואלה החיים.
הגיוון השוני וחיי היומיום.
המציאות הזאת שמחייכת ומכה
שנותנת ולוקחת
ולפעמים גם מחזירה.
תזכרו להסתכל על החצי המלא, או לפחות לא להתמקד ממש בחצי הריק.
כי אלו החיים, ואם אלה החיים - נחיה.
מדברים
