טוב,יש לי מלא מה להוציא על המקלדת מהיום הזה ואין לי מושד איך ומה,זה פשוט לא יוצא.
נראלי שזה גם פעם ראשונה שעמדתי מול חבורת בנים ובנות חילוניים ואיתן והפרדתי כוחות בלי לאבד עשתונות ובצורה מאוד טכנית.
וגם זה פעם ראשונה שהיכתה בי ההכרה שהעם שלנו פשוט דורש תפילה ועוד יותר,הנוער.וואו הוא צריך תפילות.רבות.
טאטע תעזור לנוער..תעזור שפשוט יהיו מכוונים ושישמרו על טוהר הדיבור וטוהר המחשבה ועוד יותר על טוהר המעשה.
איכס,זה מבחיל.וזה כל כך עצוב המצב הזה.

היא מאמית.מאמית כל כך.
"תגידי,כשהיית קטנה,גם את חלמת על איך הבעל שלך ייראה ועם איזה עיניים ואיזה שיער ואם הוא בכלל יהיה דתי?"
(בודאי מאמי.בודאי.ועכשיו בעיקר.עכשיו אני חולמת.זה מה שמשאיר אותי בחיים,אליו אני שואפת להגיע.)
"בודאי שחלמתי,וגם עכשיו אני חולמת.."
שתיקה.
"תחלמי,זה עושה טוב".
עוד שתיקה.

"באלך ארטיק?".
"כן".
חיבוק.


וכן,רק גאולה פשוט.תגאל כי,עד מתי כבר.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת