הוא כבר בארץ.

כואבת לי הבטן,אני שונאת שאמא ככה לא שמה לב כמה זה דבר שיכול להפיל אותי למטה חזק.
אוף.בא לי לבכות.פשוט לבכות.
אני לבד ו,הלב,איי הלב.
כואב לי.
הראש שלי מסתחרר,למה נכנסתי לזה.
(אני רק ילדה)

אני לא מסוגלת שמבקשים לדבר איתי ולא אומרים על מה,אפילו אם בסוף הכל בסדר ואני סתם לוקחת את זה קשה.
אל תפתיעו אותי ככה,זה,אך כואבת לי הבטן חזק ובאלי לבכות.
לא מפתיעים אותי.
בבקשה,בבקשה כבר,תדעו את זה.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת