שלום לכולם, אני חדשה פה!
- אתן רקע קצר- אני ובן זוגי אשר הכרנו כחילוניים חיים ביחד מזה שנתיים וחצי, מכירים כבר 4 שנים. במהלך המגורים המשותפים היינו שנינו די ילדים בהתחלה. אהבה ו"משהו" תמיד היה שם אבל גם הרבה כאב לב והמון המון מריבות , על המון נושאים. היו מספר פעמים שהפרדנו כוחות למספר ימים ולמדנו אחד את השני עם הזמן. בשנה האחרונה חל שינוי גדול בקשר שלנו, שלדעתי נבע בעיקר מההתבגרות שלו אבל אולי גם משלי. החלטנו שזוגיות זה לא תמיד רק אהבה ופרפרים והתחלנו לעבוד על הדברים החשובים, תפיסות עולם, איך לריב, גם התחלנו להכניס קצת "מבוגרים אחראים" וכו'. תמיד אהבנו ותמיד נמשכנו [לא רק פיזית], אבל עדיין, זה היה מעין קשר שתמיד היה בו "דרך מוצא". אף אחד מאיתנו חלילה לא עשה דברים והייתה מחוייבות רגשית. בשנה האחרונה בן זוגי החל להתקרב לדת יותר ויותר, והחל להיפגש עם חברותא קבועה וללמוד עמו גמרא. תחילה לא הבנתי כל כך במה מדובר אך גיליתי שזה עושה לו טוב מאוד. לפתע הפך רגוע יותר, מכיל יותר, מכבד יותר גם אותי וגם את הוריו, ואני בסה"כ הסתכלתי מהצד והייתי מסוקרנת לאן זה ילך. חשוב לציין שאני דתייה מבית והייתי כזו עד גיל 20. פתאום התחילה להיות חשובה לו השבת ואני בשמחה עזרתי לו לארגן אותה, החל ללכת לבי"כ. קידוש, הבדלה, זה עבר ל-3 תפילות ביום, ולהליכה עם כיפה. וזה פגש בי תחושות מעורבות, מצד אחד- אני חילונית, ומצד שני, זה הזכיר לי את הבית שגדלתי בו ודברים שאהבתי , וגם אני התחלתי ללכת איתו באותה דרך. לפני כחודשיים הציע בן זוגי נישואין. ומילותיו היו "עד עכשיו הכרנו אחד את השני, עברנו הרבה, אבל אני לא רוצה שנמשיך בחיים כאלה. אני רוצה שנעשה את זה נכון, דף חדש, מההתחלה, אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי". כמובן המון התרגשות, והמון שמחה. ועם זאת, בחודשיים האלה עברתי המון טלטלות עם עצמי. חזרתי אני להתפלל, התחלתי להקפיד על שבת, ולהתרגל לרעיון שלמרות שעד עכשיו חיינו ביחד, משהו גדול הולך להשתנות. בשבוע שעבר הלכתי לראשונה להדרכת כלה [הוא במקביל בהדרכת חתן] ואז פתאום "זה נפל עליי". שזה לא סתם למסד קשר שכבר קיים ורק לעשות אותו חוקי, אלא יש משהו במהות של החתונה היהודית, ההכנה והכל, שבאמת משהו גדול מאוד משתנה. ושאם עד עכשיו היינו בני זוג, אנחנו עכשיו הולכים להקמת בית. ופתאום המשפחה שלי גם הסבירה לי שעכשיו "כשהגעתי למעמד" אז אני צריכה להתחיל לשנות את הראש. הסבירו לי על החופה עד כמה שזה גדול ולא רק טקס שמח ומרגש, אלא שצריך לצום לפני, ולהתפלל "את החיים שלי" [לדבריהם] שהזיווג יעלה טוב, להתפלל על הילדים שיהיו לנו, שמפה בעצם הכל מתחיל. ולא יודעת למה, מאז אני לא מפסיקה לבכות, להקיא. וחשבתי שאולי זה כי יש לי ספקות אמיתיים לגביו ואני רוצה לבטל את החתונה, אבל זה לא המצב. פתאום כאילו הבנתי מה זה אומר. שאני הולכת להתחתן. שבעז"ה אני הולכת להיות אמא. שאני "משנה קידומת", שאני הופכת לאשת איש. ולמרות שתמיד רציתי את זה, ושאין מישהו בעולם שאני רוצה חוץ ממנו ושאני זו שבחרתי בו תמיד ולא רק בגלל אלא גם למרות, החרדות משתקות אותי מפחד. ההורים שלי גרושים, המון פחדים- ואז פחד מהפחד, מה אם הפחדים האלה הם נורת אזהרה ואם אתעלם מהם אגמור כמו ההורים שלי? ובתוך כל זה יש את ההכנות לחתונה והוא שמח ומתרגש ואין דבר שאני נעצבת יותר ממנו כמו המחשבה לצער אותו. אני לא רוצה לצער אותו, הוא האדם שאני הכי אוהבת. למה אני מרגישה דברים כאלה? האם מישהי/ו יודע/ת להסביר? ואם גרנו ביחד כל כך הרבה זמן למה זה פתאום כל כך מפחיד? ואם רבנו כל כך הרבה, איך זה שעכשיו הכל מתחיל מחדש? ונמחלים לחתן ולכלה כל עוונותיהם- משפט מלחיץ כשלעצמו. האם זו התרגשות? האם חרדה הגיונית? האם פחד? האם לבטל ולברוח? אני ממש אחוזת אימה , פתאום הבנתי שיש הרבה חוקי טהרת המשפחה, והרגשתי שעד עכשיו הייתי ילדה וערב אחד כשבכיתי לו כל מה שיצא לי היה "איך ישנתי כל כך הרבה זמן?" אני קצת בסערת רגשות, האם מישהו יכול לעזור לי להבין למה אני מרגישה ככה? אציין דבר נוסף- אני מכירה את ארוסי. הוא לא אדם קל, ויש הרבה מגרעות. אבל יתרונותיו כל כך עצומים שהם עולים עליהם. אני לא עיוורת מאהבה, אני מכירה אותו. זה לא שפתאום עולים חסרונות שלא ידעתי על קיומם, אז למה אני מגיבה ככה? תודה לכולם
