אבל

בשבת האחרונה

שמתי לב

שאמא ישבה עם הבנים

ואבא ישב עם הבנות..

פתאום זה נראה לי מוזר

אולי יש בזה משהו.

והבנתי שזה נובע מתהליך ביולוגי כלשהו בהיווצרות התינוק

אבל אני לא כ'כ מבינה בזה.... 

שהבנים נמשכים לאמא והבנות נמשכות לאבא

(כמובן לא באופן גורף והחלטי, אבל ברוב המקרים...)

שמעתי על זה באיזו תוכנית ריאליטי פעם

לא ממש התעמקתי ולא זוכרת באיזו....

אבל אם יש לך זמן, חפשי על זה חומר, זה יכול להיות מענין

ואם מצאת משהו מענין, אשמח שתעדכני אותי

חכי כשתתחתני ותלדי בעז'ה

אני בטוחה שתיהי מאסטרית בנושאים האלו

הגורמים לתהליך שעובר כל ילד לדבריו לא קיימים בהמון חברות לא מערביות רבות, בעיקר היכן שיש חמולות, ובכללי כל התיאוריה על משיכה מינית שקיימת אצל ילדים ומדוכאת וחוזרת בהתבגרות- היום לא מאמינים בה. אף אחד לא חושב שיש משיכה לילדים

http://folkmasa.org/b/mi_sipurp.php?mishtane=56

ולמי שאין כוח אעתיק את המדרש במלואו (מעובד)

כרחם אב על בנים כן תרחם עלינו. [(...רחם יי על יראיו) תהלים קג, יג]

אמרו רבותינו: כאשר שמע יואב לדוד אומר כן, תמה ואמר: "‏כלום האב מרחם על בניו יותר מהאם? והלא האם רחמיה על בניה מרובים, כי מצטערת בעיבורם ומגדלת אותם! ודוד אומר כן?"

ויאמר יואב: "אלך ואראה דרך הבריות ואדע, אם כנים דבריו או לא."

סבב יואב בכל תחום ישראל לראות והגיע למקום אחד ונכנס אצל אדם אחד זקן שהיו לו שנים עשר בנים. והיה אותו האיש טרוד בעבודתו יום יום בשדה ולעת ערב קנה בשכרו לחם והיה מפרנס עצמו ואת אשתו ואת בניו בדוחק. ואף שהיה זקן ומסכן, לא היה צורך להבנים להתעמל בעבודה, אלא הוא התעמל בעדם והיה זן אותם. כה עשה כל לילה: היה חותך את הלחם לארבע עשרה פרוסות והיה נותן לכל אחד פרוסה אחת ולאשתו נתן פרוסה אחת והוא אכל פרוסה אחת.

וכאשר ראה יואב, תמה ואמר: "לא אוכל לנסות כי אם בזה."

למחר, כאשר יצא אותו זקן השדה לעבודתו, אמר לו יואב: "מה עסקך שאתה איש זקן ואתה טורח כל יום ומאכיל לבניך! האם לא טוב לך שהם יעבדו ואתה אוכל? אם לעצתי תשמע, תמכור אחד מהם ותפרנס בזה את עצמך ובניך האחרים."

כאשר שמע אותו האיש הזקן דברי יואב, נזף בו והלך לו.

הלך יואב אצל אם הבנים ואמר לה: "מה הדבר הזה שאתם עובדים. אתם זקנים, ויש לכס שנים עשר בנים, ואתם הנכם עמלים והם אוכלים!"

אמרה לו: "זה מנהג העולם שהאב והאם זנים לבניהם."

אמר לה יואב: "במקום שתייגעו עצמכם בעבודה כל הימים, האם לא טוב לכם שתפרנסו אתכם בלא עמל ובלא יגיעה מתוך רווחה?"

אמרה לו: "מה זה העניין?"

אמר לה: "מכרי אחד מבניכם, ואתם לוקחים ממני ממון רב ותפרנסו עצמכם ובניכם ברווחה."

אמרה לו: "אמור זה לבעלי, אולי ייאות לזה."

אמר לה: "אמרי לו."

אמרה לו: "אולי לא יחפוץ."

אמר לה: "מכרי אותו ובעלך בעבור רוב הבנים לא ירגיש בחסרונו."

אמרה לו: "מתייראה אני, שאם ייודע לו ולא אוכל לחזור בי, הוא הורג אותי."

אמר לה: "מכרי אותו לי, ואני אתן לך בעדו מאה דינרי זהב; ואם בעלך יקצוף, אחזירו לך."

כאשר שמעה זאת, לקחה ממונו ונתנה לו אחד מהבנים. והלך יואב לחוץ מאותו מקום לראות מה יהיה.

בערב כאשר ישב הזקן לאכול על שולחנו, לקח את הלחם ובצע אותו לארבע עשרה פרוסות ונתן לכל אחד ואחד פרוסתו. וכאשר ראה, שנשארה פרוסה אחת, צעק בקול גדול: "איפה הוא?"

אמרה לו אשתו: "עם רעו הוא."

אמר לה: "לכי קראי לו, שלא אוכל עד כי יבוא."

אמרה לו: "נאכל ואחר כך אקרא אותו."

אמר לה: "לא! נחכה עד כי יבוא."

כאשר ראתה זה, אמרה לו: "מדוע אכסה ממך שמכרתיו לאותו אדם שהיה בבית, והנה לך מאה דינרי זהב שלקחתי ממנו, ובגלל שלא תצטער במזונותיהם עשיתי כן."

כאשר שמע זה, הצטער הרבה ולא אכל ולא שתה בלילה הזה. בבוקר קם ולקח את מאה הדינרים האלה ולקח כלי זין שלו, אשר אם ימצא האדם שקנה בנו ולא יחפוץ להחזירו וליקח את ממונו, יהרוג אותו.

הלך אחרי יואב שהיה עומד בדרך וממתין לזה. וישא עיניו וירא לאותו זקן רץ לצדו.

המתין לו.

אמר לו אותו זקן: "החזר לי את בני וקח הון שלך."

אמר לו יואב: "אמו מכרה אותו לי ואני אחזירו לך? האם אין לה חלק בבנך כמותך? ואם תאמר, אף לך יש חלק בו – הן לכם שנים עשר בנים ובכל אחד לך מחצית ולה מחצית, והיא מכרה את האחד, וקח לך אחד לעומתו!"

אמר לו הזקן: "אל תוסף לדבר כן, אשר אם לא תחזיר אותו לי אהרוג אותך או הרוג אותי!"

כאשר שמע יואב כן. שחק. לקח ממונו והשיב לו את בנו.

אמר יואב: נכון אמר דוד: 'כרחם אב על בנים' ולא: כרחם אם על בנים – שאילו זה הנער אמו מכרה אותו לי, אם גם לא טרחה במזונותיו, ואביו שטרח במזונותיו מסר את עצמו להריגה עליו, הוא: כרחם אב על בניו!

למה אתה חושב שאתה יכול לפרש את כוונתו יותר ממנוו זה לא דקדוק שלנו אלא של דוד.

לכאן ולכאן בכ"מ וודאי שבעלי המדרש שסיפרו אותו לא עשו זאת סתם ואין זה דיוקים שלנו היום אלא של תנאים 

לראות שיש שם מחלוקת מעניינת עם פוסקים שמביאים את זה כצד משמעותי. אז... לפני שמבלבלים את המחו בקבלה בלי להבין בזה כלום כדאי למלא את הכרס בש"ס ופוסקים

מי מרחם יותר על הבן, האב או האם? - פורום אוצר החכמה

יתכן שהרוב כך,לא נראה לי כולם.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.