עמלתי רבות כדי ללמד חבורת צעקניות קטנטנות בשכבת הרא"ה
ריקוד מדהים ביופיו.
כל יום ביומו היינו נפגשות אחר צהריים שטוף שמש, ולפעמים גם כאשר קדרו העננים מעל ראשינו.
ובכל מפגש מתיש שכזה,
הייתי מדגימה, מלמדת, מתקנת ת'ריקוד שלהן, בהמון אהבה וסבלנות.
אח, באחד מין הימין הכתובים בנ"ל, היה מקרה מצער כ"כ, עד שחשבתי שטוב טוב מותי מחיי. לא אוכל לעמוד בפני מבטי אלה. קרה מקרה רע כ"כ. מצער כ"כ.
ואני, בליבי הרגיש, הלכתי שפופה אל ביתי, כאשר דמעות נקוות בעיני. שואלת שוב ושוב, למה קרה המקרה הלזה?
ואני, פיניתי ממיטב זמני כדי ללמדם ריקוד, בו הושקעו מירב מאמצים!!
אך למרות זאת,
המשכתי לבוא אליהם, לחדרם הקט שהלך והצטבע בצבעים שונים, וחומרים שונים, כגון, חול, פסטלינה [בה נכתבה הכתובת- "פשוט להיות פשוט בעולם פשוט אך לא פשוט להיות פשוט בעולם לא פשוט"], נצנצים, קרטונים, בריסטולים, קרפים[בו צוייר רב' אריה לבין], גואש, ומסטיקים לעוסים [בהם נכתבה הכתובת---מעפילים להרא"ה]ועוד...
והוא [חדרם הנ"ל] לא מאס בלשמוע את השיר המתנגן שוב ושוב, ושהדיסק קפץ כל פעם שאנו קפצנו על רצפת חדרם המתפורר.
לחדר אהוב זה,
קראו הן כמו שאומרים היום- סניף אריאל.
אני השתדלתי לא ליפול ברוחי, ולאט לאט ראיתי את החבורה נעמדת על רגליים איתנות,
והריקוד הולך ונעשה ריקוד...
והחדר הולך ונעשה תערוכה המציגה במיטב הרעיונות המרהיבים בנושא-צניעות.
הינה זה מגיע. השבת לה עמלנו ויגענו על החודש המטורף הזה, ועמלתי אני ופצעתי את רגלי ידי ונפשי.
הגיע מוצ"ש,ועימו כתובת אש, העלעת שבטים ו... ההופעה שעליה עמלתי ויגעתי רבות.
לא אאריך במילים, ואקצר כמו שקיצרתי עד כה,
ואומר שהופתעתי לגלות עד כמה הריקוד הלזה יצא כ"כ...כ"כ..
מהמם!!! והרגשתי אנוכי איך ליבי הולם בהתרגשות, וכוחי חוזר וממלא אותי שוב מחדש. בידיעה שהיה כ'דאי!
ואקצר בקיצור נוסף, ואגיע לעיקר חפירה נעלה זו,
ואומר את אשר רציתי, ואת אשר כוונתי לשרשור נעלה זה, אז משפט זה מסתכם ב2 מילים...:
זכינו בגביע!!!!!!!
או יותר באירוך---זכינו בגביע!! בכללי!!!! בהכל!!! במקום ה-1!!!! יואוווו!!!!!
אשמח לתגובות נעלות המכבדות את האירוע,
ובמיוחד ייחס למשפט האחרון שהוא סיכום של חפירה זו.
