שלושה חודשים אחרי אבל עדיין נמצאת במעגל שלא מצליחה להסביר. בסך הכול אני באמת בסדר. מחייכת מטפלת בתינוק טוב ונחמדה לסביבה. רק שרוב הזמן אין באמת תיאבון, אין לי אנרגיות לעשות עוד דברים חוץ מלטפל בתינוק. רגישה לכל דבר ורבה עם בעלי לפחות פעם ביום. מוצאת את עצמי כועסת על הרבה דברים שמצד עצמם מאוד שוליים.
בזמן הריבים עם בעלי התחושה שיש לי זה שבא לי לא להיות כאן. במלוא מובן המילה. בקושי יש לי זמן לעצמי ולדברים שלי וגם כשיש לי בא לי לא לעשות כלום. ואז כשאני אומרת לבעלי שלא הספקתי דברים הוא מאשים אותי שהיה לי זמן ואני בחרתי לא לעשות בו משהו. מצד האמת אין לי הרבה זמן גם לדברים האלה.. כשיש שעתיים-שלוש פנויות ביום לעצמי קשה לי ללמוד או לעשות משהו שמאתגר אותי אני חייבת פשוט להרגע בשקט שלי..
הוא גם שם לב שאני לא אני אבל בגלל שאנחנו נשואים שנה וקצת אז חושב שפשוט הכיר בי צדדים עם הזמן. אבל זה לא באמת הצדדים שלי. חשבתי שזה מהגלולות שהתחלתי לקחת אבל אני מריצה לאחור את התקופה לפני וגם אז הייתי בוכה הרבה. ומכל דבר. לא יודעת אם זה בגלל שלא התנהג כמו שצריך בהתחלה או כי הפסקתי להניק או לא יודעת מה.אבל יודעת שאני המון רגעים ביןם לא אני. חזרתי למשקל מהר מדי ואפילו פחות כי לא באמת אכלתי וגם עכשיו אין רוב היום תיאבון או כוח להכין לי לאכול. אין חשק להרבה דברים..
אחרי ששוב רבנו אתמול ויצאתי מהבית כדי לא להגיד מילים שיפגעו, שיתפתי אותו. אמרתי לו שזה אולי דכדוך אחרי לידה ושישים לב שההתנהגות שלי לא אופיינית לי והוא הסכים. שיתפתי במחשבות שלפעמים בזמן ריב אני מרגישה שבא לי לא להיות כאן ואמר שהמחשבות זה לא אני באמת ואין מה להתרגש לכולם יש אותם (הוא אדם מכיל שהרבה חברים שלו שיתפו אותו בקשיים אז לא מתרגש מזה). וכשאני "מתחרפנת" הוא ינסה להכיל ולא להחזיר לי או להתעצבן בחזרה.
רבנו שוב היום, והוא לא הכיל אותי. ולא הבין. כעסתי יותר ממה שהייתי צריכה וגם הוא דיבר לא לעניין. נכון שהתחושות שלי זה לא תירוץ ואני צריכה להתגבר על עצמי, אבל מרגישה שקשה לי להתגבר. יש לי הרבה פעמים מערבולת של רגשות. מרגישה שלא באמת מבינים או רואים אותי גם כשבעלי חושב שכן. הוא לא עובד, לומד חצי יום בכולל ולומד לאיזה קורס שולי שאני מצטערת שדחפתי אותו אליו.מרגישה שרואה יותר את עצמן מאשר אותי. שהזמן שלו יקר יותר מאשר הזמן שלי כשבפועל יש לי הרבה דברים לעשות שיעזרו לנו לעתיד.
מה לעשות מכאן? אתמול אמרתי לו ברגע של כעס שאם אעשה לעצמי משהו זה בגללו. ושאחרי שלא אהיה פה הןא יבין מה באמת חשוב בחיים. הוא לא התרגש בכלל.. ואני בן אדם שלא מדבר ככה בחיים.. הוא כן אוהב אותי ותומך בחלק מהפעמים אבל לא מבין שבאמת באמת יש לי קושי.
אם מישהי קראה הכול תודה.
פשוט אבודה ולא יודעת מה עושים מכאן
בזמן הריבים עם בעלי התחושה שיש לי זה שבא לי לא להיות כאן. במלוא מובן המילה. בקושי יש לי זמן לעצמי ולדברים שלי וגם כשיש לי בא לי לא לעשות כלום. ואז כשאני אומרת לבעלי שלא הספקתי דברים הוא מאשים אותי שהיה לי זמן ואני בחרתי לא לעשות בו משהו. מצד האמת אין לי הרבה זמן גם לדברים האלה.. כשיש שעתיים-שלוש פנויות ביום לעצמי קשה לי ללמוד או לעשות משהו שמאתגר אותי אני חייבת פשוט להרגע בשקט שלי..
הוא גם שם לב שאני לא אני אבל בגלל שאנחנו נשואים שנה וקצת אז חושב שפשוט הכיר בי צדדים עם הזמן. אבל זה לא באמת הצדדים שלי. חשבתי שזה מהגלולות שהתחלתי לקחת אבל אני מריצה לאחור את התקופה לפני וגם אז הייתי בוכה הרבה. ומכל דבר. לא יודעת אם זה בגלל שלא התנהג כמו שצריך בהתחלה או כי הפסקתי להניק או לא יודעת מה.אבל יודעת שאני המון רגעים ביןם לא אני. חזרתי למשקל מהר מדי ואפילו פחות כי לא באמת אכלתי וגם עכשיו אין רוב היום תיאבון או כוח להכין לי לאכול. אין חשק להרבה דברים..
אחרי ששוב רבנו אתמול ויצאתי מהבית כדי לא להגיד מילים שיפגעו, שיתפתי אותו. אמרתי לו שזה אולי דכדוך אחרי לידה ושישים לב שההתנהגות שלי לא אופיינית לי והוא הסכים. שיתפתי במחשבות שלפעמים בזמן ריב אני מרגישה שבא לי לא להיות כאן ואמר שהמחשבות זה לא אני באמת ואין מה להתרגש לכולם יש אותם (הוא אדם מכיל שהרבה חברים שלו שיתפו אותו בקשיים אז לא מתרגש מזה). וכשאני "מתחרפנת" הוא ינסה להכיל ולא להחזיר לי או להתעצבן בחזרה.
רבנו שוב היום, והוא לא הכיל אותי. ולא הבין. כעסתי יותר ממה שהייתי צריכה וגם הוא דיבר לא לעניין. נכון שהתחושות שלי זה לא תירוץ ואני צריכה להתגבר על עצמי, אבל מרגישה שקשה לי להתגבר. יש לי הרבה פעמים מערבולת של רגשות. מרגישה שלא באמת מבינים או רואים אותי גם כשבעלי חושב שכן. הוא לא עובד, לומד חצי יום בכולל ולומד לאיזה קורס שולי שאני מצטערת שדחפתי אותו אליו.מרגישה שרואה יותר את עצמן מאשר אותי. שהזמן שלו יקר יותר מאשר הזמן שלי כשבפועל יש לי הרבה דברים לעשות שיעזרו לנו לעתיד.
מה לעשות מכאן? אתמול אמרתי לו ברגע של כעס שאם אעשה לעצמי משהו זה בגללו. ושאחרי שלא אהיה פה הןא יבין מה באמת חשוב בחיים. הוא לא התרגש בכלל.. ואני בן אדם שלא מדבר ככה בחיים.. הוא כן אוהב אותי ותומך בחלק מהפעמים אבל לא מבין שבאמת באמת יש לי קושי.
אם מישהי קראה הכול תודה.
פשוט אבודה ולא יודעת מה עושים מכאן
