אז היום היה יום נדיר בו הייתי עם שניהם לבד (תאומים-ילדים ראשונים שלנו), בעלי יצא לקניות ואשכרה יכולתי לחתוך סלט ירקות, שלם, לארוחת צהריים ואפילו סלט נוסף של פלפל וגזר (וואהו).
זאת הודות לעובדה שיצאנו איתם לחיסון והם כנראה התעייפו. מאד. לא אופייני. ב"ה הם בגיל חודשיים ועירניים יותר ויותר במשך היום.
השאלה שלי בשרשור הזה זה איך מוצאים זמן???
אני בנאדם שהכי לוקח את הזמן וצריך זמן לעצמו ולפני הלידה הייתי אדון לעצמי, מסתובבת, נופשת, מתאווררת, עושה שופינג ומקנחת בקפה.מאד אינדיוידואלית. מאד חרדה לעצמי ולזמני הפנוי. ופתאום לידה ראשונה ושניים שיהיו בריאים.
וכן תודה לאל יש כבר יותר בטחון (בהתחלה לא מצאנו ידיים ורגליים, המון אינפורמציה, עצות, לחץ וחוסר שינה), יותר שינה בלילה אבל עדיין זה לג'נגל ביניהם, להרגיע, לדבר ולשיר, להפעיל, להרים על הידיים, לפתח, ללמוד עליהם ולקרוא מידע, להתעסק בבירוקרטיה ורפואה עבורם, להעמיד מכונות כביסה, לשים ספריי ניקוי לכתמים, לקפל, להכניס למגירות, לקנות ציוד, אה ויש גם אותנו, נכון, לקנות אוכל, לבשל משהו, לנקות ולכבס לנו.
ונכון, הקפה מתקרר, מיליון דברים שרציתי לא הספקתי ואין לי זמן לעצמי בקושי.
והכל חשוב והכל צריך.
פתאום אפילו לפעולות קטנות אין זמן. לשתות או לחתוך תפוח. להתאפר זו משימה מסובכת או לשלוח מייל או להרים טלפון לקבוע תור ולשמוע מזכירה קולית מייאש אותי ואני סוגרת את הטלפון-אפילו אלו כי הם מתחילים לבכות!
ואם הספקתי להתקלח אז לא הספקתי להתאפר ואם היה נס והתקלחתי והתלבשתי אין לי זמן לקפה וכיוצא בזה תמיד ההספק הוא בקושי. לראשונה כשאני יוצאת מהבית אז אני חושבת עליהם וקונה בשבילם ומזדרזת לחזור הביתה כשהחמה נמצאת כי גם היא באמת מקסימה -גם היא וודאי צריכה לחזור מתישהו הביתה ואם בעלי לבד אז אני חסה עליו- בכ"ז תאומים.
וואי בימים כתיקונם אני רגילה לשכוח את עצמי בחוץ!
יש כזה הבדל בין איך הדברים נראים לנו מהצד (חופשת לידה זה חלום! הרך הנולד יפה ורגוע ולצאת אתו זה להשוויץ בו ותענוג אמיתי ואת אפילו יכולה להשקיע בעצמך- לעשות הליכות, לדאוג לפיגורה, לאכול בריא ולהיות הוליסטית ) לבין הכאוס שהם באמת (מי בכלל זוכר אותי? בקושי לשתות מים או לקחת כדור או לקבוע תור לרופאת נשים אני מספיקה, כל יציאה החוצה עם שניים זה כמו מסע צבאי-רק אתמול הייתי בטיפת חלב, עבור אחד הגיע זמן לאכול והשני מצא לו זמן לבכות ולצווח אז אשכרה האכלתי אותו מהבית שחי שלי שם תקעתי את הבקבוק ואת השני הזזתי ונענעתי בעגלה ביד ימין -והתפללתי חזק).
וכן, אני הכי לא ביג מאמא ג'דעית כזו שמג'נגלת בין שניים, אני טיפוס עדין ואצילי, בדמיוני אני אריסטוקרטית בריטית נהנתנית שיכולה לצאת למסעדה בשישי ולים מתי שאפשר וכן מבאס אותי שאי אפשר לקרוא כתבות בקושי בעיתון בשבת ובין המנות תמיד מאכילים באמצע ובכלל הכל הכל הכל משתנה.
...................
אז איך מוצאים זמן להכל?
איך מוצאים זמן לעצמי??? זה משתפר מתישהו?
קניתי עיתון "לאשה". עכשיו רק צריך שפיות וזמן כדי להגיע לזה. אני אופטימית. טוב, אולי אגיע לזה בשנת 2078.
ענק!!!!