אין לי טיפת כח בגוף, אין לי טיפת סבלנות, כואב לי ואני לא מפסיקה לבכות.
אני רוצה לבקש ממנו שישאר איתי מחר ולא יילך לעבודה אבל לא נעים לי. אני יודעת שהוא לא אוהב סתם להתבטל בבית ושהעבודה עושה לו טוב.
אז אולי אני צריכה להתחשב גם בו ולדאוג שגם לו יהיה טוב?
כשהוא חוזר מהעבודה הוא ממש עוזר לי ומשחרר אותי לנוח ולא לעבוד קשה ומטפל בילד.
אבל אני לא יודעת מאיפה יהיה לי כח מחר לטפל בילד. מאיפה יהיה לי כח לדאוג לעצמי.
היום לא אכלתי כלום עד שהוא חזר מערבית והכין לנו אוכל ובטח גם מחר זה יהיה ככה.
ועוד איכשהוא צריך שתכנס פה שבת בצורה סבירה עם משהו לאכול.
אני לא מצליחה להחליט אם זה נכון לבקש ממנו שישאר כשאני יודעת שמה שיעשה לו טוב זה ללכת לעבודה.
וגם קצת מרגיש לי טיפשי כי אם ארגיש טוב אז ארגיש ממש מעפנה שהשארתי אותו בבית.
לא יודעת מה אני רוצה מכן, פרקתי.


וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...