א. לא חושבת שצריך להשתמש במילה עונש בכלל. הוא לא עושה חטאים...אז לא צריך עונשים...
ב. מניחה שהוא הגדול שלכם, ולכן הוא נראה לכם ממש גדול. אבל האמת, שהוא קטן...בן שלוש. ואם הוא שם צעצועים, זה לא מרוע. ואם הוא מעיר בצעקות זה מחוסר תשומת לב או חוסר הבנה.
ג. אבל תכל'ס יש לכם בעיה... מה עושים?
קודם כל- לגבי ההערה של התינוק. אני חושבת ששינה של תינוק מאוד תלויה בהרגל. תינוק ראשון רגיל לשקט, אבל תינוק עם אחים גדולים מתרגל די מהר לישון בשלווה גם כשיש המולה מסביבו או לישון בחדר כשבסלון יש שאגות קרב...
אז כמובן שאי אפשר בבת אחת שהתינוק הקטן יתרגל, ואם הוא מתעורר, אז הוא מתעורר וזה מעצבן, אבל מבחינת התפיסה שלכם- כן אפשר להשתנות. ולעבור לתפיסה שאומרת שגם כשהוא ישן הגדול לא צריך להיות כבול ויכול לשחק ולהתנהל כרגיל.
ד. ופה הענין של- מה לעשות כדי שהוא לא יעיר? כתבת שהסברתם לו והוא הבין. אבל נראה לי, שכמו הורים רבים לילד בכור, אתם נוטים לייחס לו בגרות יתירה ממה שיש לו באמת. (גם אני הייתי ככה עם הבכורה שלי. עד היום...) ילד בן שלוש יכול ''להבין'' הרבה דברים אבל לא כמו שאתם מצפים, שהוא יהיה בשקט בזמן אמת. או יפסיק לשים צעצועים. כי מה שמניע אותו הוא הרבה יותר חזק מהבנה שכלית. וילד בגיל הזה הוא אגוצנטרי מאוד. לא שזה רע. פשוט זה הגיל. התפיסה בגיל הזה היא שאני מרכז העולם והכל סובב סביבי. ולכן הסברים בעל פה יכולים להיות יפים, אבל ממש לא תמיד יעילים.
במיוחד הם לא יעילים אם יש משהו שמניע את ההתנהגות הזאת. ועל זה אכתוב בהמשך.
ולכן- מה שצריך לעשות זה פשוט לעשות. לא לדבר. לא בכעס ח''ו. לגמרי בנחת. אבל- אם הוא מתנהג בצורה שלא מקובלת עליכם, ולא משנה עכשיו מה הוא עושה- אז אפשר קודם כל להסיח את דעתו. הוא צועק? הוא חמוד, נקרא לך סיפור, תשטוף איתי כלים, וכד'.
ואם הסחת דעת לא רלוונטית או לא עוזרת- אז פשוט מאוד- להרים את הבחור, להרחיק אותו פיזית מהתינוק או מהסלון או מזירת ההתרחשות, לא משנה איפה היא, ולהגיד לו ''אתה לא יכול להמשיך לצעוק. אם אתה רוצה לחזור להיות איתנו בסלון, אתה צריך לשחק בשקט''. או- ''אני לא מרשה לך לשים צעצועים על התינוק. אם אתה רוצה להיות לידו, אתה צריך לשחק יפה בלי לשים עליו שום דבר''. לא בכעס. לא בצעקה. אבל לגמרי בסמכות חד משמעית.
וזהו. הוא יבכה קצת, יתעקש קצת, וילמד. הם לומדים מאוד מהר. כי יש כאן מעשה ולא דיבור.
ה. יש פה עוד ענין- מעבר להצבת הגבולות בצורה רגועה, יש ענין של לתת לילד הרגשה שרואים אותו. במיוחד אם מדובר באח בכור שנולד לו תינוק . סביר מאוד שהוא מרגיש, בלי להיות מסוגל לתת להרגשה הזאת שם, שיחד עם האהבה שלו לתינוק, הוא גם כועס עליו, מקנא בו וכד'. ולכן צריך לנסות לתת מקום להרגשה שלו. לאו דווקא בהקשר או בזמן של הדברים שתיארת, אלא להפך- בזמן רגוע, אבל לפעמים אפשר גם בזמן עצמו.
אפשר בגיל הזה לשאול באופן עקיף, או באופן ישיר, או לתת לו לצייר אותו ואת התינוק ולדבר איתו על הציור. וגם אם יש אמירות כמו ''אני רוצה לזרוק את התינוק לפח'' וכד' לא להזדעזע, אלא לשאול למה? אתה לא רוצה שהוא יהיה בבית? אתה מרגיש שאתה רוצה את אמא, ואמא מטפלת בתינוק?'' ולתת לו לגיטימציה מלאה להרגשה הזאת. ''אתה צודק. באמת אמא עכשיו מטפלת בתינוק. אתה יודע שאמא אוהבת אותך כל כך, וגם כשאתה היית תינוק היא טיפלה בך, והיניקה אותך, ועוד מעט היא תבוא ותעשה איתך דברים של גדולים, שרק אתה יכול לעשות, לא התינוק'' וכד' ברוח הזאת, לפי מה שנכון לכם.

בהצלחה!!
ובעיקר- הכל בנחת, ברגישות לגדול, יחד עם הבנה שהוא עדיין קטן ממש. ושוב, לדעתי- להוציא את המילה עונש מהלקסיקון. אני חושבת שהשתמשתי במילה הזאת אולי פעמיים מאז שהפכתי לאמא. וב''ה יש לי חמישה ילדים...
שתזכו לגדל אותם בטוב ובבריאות!

מאמא ל5 ילדים ואחות בכורה מתוך 10 מסכימה מאד!!

"הקשיב והבין" של ילד בן שלש זה לא מה שאתם חושבים..

 

אומרים לו בנעימות ובצורה בהירה, "אי אפשר לצעוק כאן/לשים עליו דברים - זה מעיר אותו, הוא צריך לישון"...

 

ולוקחים לחדר השני, תוך הצעת תעסוקה אחרת.

 

ואם צריך, אז כן, עומדים על זה ממש בנחת ובחביבות..  אתם כאן ההורים.

 

 

לא שייך "עונשים" בגיל הזה (בכלל, אני לא ממש אוהב את המילה הזאת..). צריך לחשוב איך משיגים את היעד, ביחד עם היעד שהילד ירגיש טוב מהענין וירכוש הרגלים טובים בהדרגה.

 

זה דבר מצוי, שהורים לילד ראשון מעריכים את "הבנותיו" מעבר למה שהם באמת (ביחוד את הקישור שלו בין ההבנה למעשה..).

 

 

ומן הסתם, הוא גם רוצה תשומת לב לאור הפולש החדש למשפחה....  אז נותנים לו את תשומת הלב הזו בשפע, לא פחות ממה שהיה קודם, וללא תלות בכך שיעשה איזושהי פרובוקציה...

ואפשר גם לקחת אותו כ"שותף" לטיפול בילד, כך ירגיש שהוא "איתכם".

 

 

הצלחה רבה.

יש פיתוי גדול לנסות 'לתקן' את ההתנהגות הלא נכונה של הילד הגדול
בפועל התוצאה היא שזה נותן המון מקום ומשקל להתנהגות הזאת ואז באופן טבעי היא נמשכת ואולי גם מתגברת.
השאיפה שלכם צריכה להיות לצמצם כמה שאפשר את המקום ותשומת הלב שאתם מייחסים להתנהגות הזו.

כמה שאפשר לא לעשות עניין ממנה, לא לפחד ממנה, לא לדבר עליה וזה יעלם.

למשל - כשהתינוק נרדם מיד לעשות עם הגדול משהו.
מתחיל להתקרב לתינוק- לקרוא לו, לבקש ממנו משהו, לתת לו משהו...
נגיד שהניח על התינוק צעצועים- בלי מילה כאילו באופן אגבי אתם מזיזים את הצעצוע כאילו בלי קשר יוזמים משהו אחר.
כמבוגרים אנחנו לא תופסים כמה הילדים רוצים את תשומת הלב שלנו ולא משנה ככ אם זו תשומת לב שלילית (דווקא בה אנחנו לעיתים מהדרים, היא הרבה יותר מרשימה...). לכן כשאנחנו מתייחסים למשהו הוא נמשך. ככל ש'רואים פחות' את ההתנהגות הפחות טובה יש לילד יותר סיכוי להגמל ממנה.

ואומרים שזה רק לילדים גדולים ואסור לתינוק
לכן מותר לשחק רק כשהתינוק ישן.
כשהתינוק מתעורר אוספים את המשחק ונותנים משהו אחר.
בהמשך כשהוא מעיר את התינוק אומרים אוי חבל צריך לאסוף
ככה יותר "שווה" כשהתינוק ישן או כשהוא ער עם אמא בחדר ולא בסלון.

לא מתחברת לעונשים ובטח לא בגיל כזה.
אבל אם זה היה קורה הייתי לוקחת אותו לחדר אחר לשבת ולהירגע עד שהוא יכול לשמור על השקט

לק"י

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

לק"י

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שנראה לי די מוצלח, המינוס העיקרי זה שיש בו המון ילדים, מנהלת ממש משקיענית ואכפתית

יש לי פסיכיאטר שאני מתכתב איתו בווצאפ ובמייל וזמין בטלפון, הןא מקבל גם באזור המרכז ובזום אבל הוא לא לילדים.

בכל אופן, זה רק אחרי הפגישה הראשונה איתו, לא?

אבל יש בגוגל, בטוחה שיעלה לך שתכתבי את השמות