כי ההשקפה היא הרבה פעמים כלי להבנת המציאות, ורק אחרי שמבינים את המציאות יכולים להחליט מה ההלכה לגביה.
חוץ מזה שיש הבדלי השקפה בנוגע לדרך פסיקת ההלכה (מטא הלכה) שגם הם משמעותיים.
(רמב"ם, רשב"ם) אז הם יהיו חייבים גם במיסים בארץ... (זה תלוי מה ההלכה לגבי זה. אין גזל גוי, אבל בגלל שהממשלה ישראלית וכולם כנראה יהודים שם, אסור גם להם להעלים מס...)
שנשארים תמיד אותו דבר, לא משנה מה...
אמנם, באמת השקפת עולם תשפיע על הלכות כמו א"י וכו', אבל הלכות כמו בשר וחלב, פחות שייך השקפת עולם (: דרך ההסתכלות של אדם על העולם)
אני אמנם לא מכיר (הרבה) מחלוקות בענייני בשר וחלב שנוגעות לשאלת היחס לציונות, אבל השאלה, נניח, עד כמה סומכים על מדענים היא שאלה השקפתית שמשפיעה על הרבה שאלות הלכתיות (החל מטריפות, דרך בליעה בכלים, ועד דג עם בשר).
בקשר להשקפה, אני לא יודע...
אבל נראה לי שלדעת כולם אסור להעלים מס בגלל דד"ד.
באופן גלוי הנגזרת ההשקפתית נובעת מההלכתית.
אחרי שאנחנו יודעים מה ההלכה אנחנו יכולים להבין מה היא אומרת לנו. איך היא משקיפה על העולם סביבנו.
העלמת מס או גזל תלויה בשימוש בכלים הלכתיים טהורים שנמצאים במקורות - משנה, גמרא, ראשונים, אחרונים.
מבחינת נורמה יכול להיות שבציבור שפחות רואה ערך בממלכתיות הוא לא מקפיד על זה על אף שהנושא הוא הלכתי לגמרי.
קיצר, זה עניין של נורמות בציבור החרדי/ציוני דתי/חילוני ולא בהלכה. חרדי שמעלים מס הוא כמו חילוני שמעלים מס. לשניהם לא אכפת מה ההלכה אומרת.
כתבת בעצמך 'גזל' אסור לגזול בכללי גם ממדינה שאינך מאמין בה...
אולי מהשקפתיו זה להציל מן הארי...
עונה בשם עצמי בלבד: הרבה.
בהלכה 'היבשה' יש לפעמים הרבה 'מרחב משחק' שה' יתברך השאיר לנו. פעמים רבות הפסיקה הסופית חייבת להיות מבוססת על מה שנקרא 'רוח ההלכה' או הכיוון אליו שואף הפוסק. לאורך הדורות ראינו לא מעט פסיקות שסיבתן לא היתה הלכתית טהורה, אלא כדי להגן על ערך חשוב נוסף.
אישית, לפני שאני לומד סוגיה לעומק, אני משתדל לברר לאן מכוון רצון ה' בסוגיה הזו. כך אני מאמין שנכון לי ללמוד את דרך ה'. ע"פ הכלים שהבורא נתן לי וע"פ היהדות כולה אני משתדל להציב כיוון כללי לסוגיה, ומתוך כך ללמוד לעומק. פעמים וע"י ההלכה אגלה שטעיתי בכיוון, אך לרוב הכיוון יהיה אמיתי ונכון, ומשפיע קריטי על המסקנות.
יש בי תחושה שהרבה מהצורך להקל או להחמיר תמיד, תלוי בחוסר הכיוון ההשקפתי. כי פסיקה לענ"ד מתבצעת לרוב בהחלטה מסוימת מתוך מכלול אפשרויות, ולשם כך נראה לי שצריך כיוון יהודי מסוים.
לא כתוב בתורה לאכול עם הכשר כתוב לאכול כשר!!!!!
אז ככה ! ההלכה היא קובעת וההשקפה היא בעצם השבלונה הנתיב בו יהודי דתי הולך כלומר נתיב 1 לאשכנזי 2 ספרדים וכו
וממילא מה שכתב החזו"א שמותר לגנוב מהמדינה מכיון שעדיף שילך לכיס שלך מאשר שילך לטאטרונים ותח"צ בשבת ותשלום ללהטב וכיוצ"ב ממילא ההשפקה לתלמידיו היא שמכיון שזה ההשקפה אז אין דין גזל!!! (שיחה מתלמידו)
אז כאן בעצם רואים שיש הלכה דין תורה שאסור לגנוב ופה מרנא החזו"א הסביר שזה להציל ולא גזל. וכן בכל מקום הבדיקה היא מה כתוב ומה צריך לעשות כמו שבהכשר כל אחד שואל את רבו מה לאכול. עכל
עצמאות זה ככל לא מילה בעברית, אלא חידוש של בן יהודה. המונח של יציאה משעבוד מלכויות נקרא גאולה במקורות, לא עצמאות.
לעניות דעתי אסור לקרוא לחג זה יום העצמאות
גם אם עדיין לא היה משכן מקדש ומלכות בית דוד
השטח שבתוך הקו הירוק חוץ מהעם היהודי?
חנוכה ופורים השם צריך להיות על שם המאורע שקרה באותו יום, ולא על פי מהות היום. כמו "יום חנוכת המזבח" או "יום הפור (שהפיל המן)". אז אולי "יום ההכרזה" או "יום החירות"
אני בעד 'קרטסים' 
חגיגה?
(בנוגע לשאלה השניה, ראה תענית ל עמוד א ורשי דיבור המתחיל 'מחגה')
שכבשה אותה.
ואילו ביום העצמאות אנו חוגגים על יציאה משעבוד מלכויות, לא על הקמת הממשלה הזמנית. שהרי לא קבעו חג ולא אמרו הלל לא בהמלכת שאול ולא בהמלכת דוד
טיפות של אור"שבירת עול" "יציאה משעבוד מלכויות" "חופש" "פדות" "גאולה מ- " . כלומר על דרך השלילה ממה יצאנו, ולא על דרך החיוב מה קרה לנו. עצמאות היא מילה מקבילה לחירות, אלא שהיא מודרנית ומחודשת
ולא על דרך החיוב: "ו*לא* נמסרנה ביד זולתי מן האומות או לשממה", ולא "נחיל עליה שלטון"
לדבר ע "תפיסת שלטון" שהרי לא היה שום שופט שתפס את השלטון אלא איש הישר בעיניו יעשה אבל עדיין היינו בחירות משעבוד מלכויות בארץ
קעלעברימבארומזרבבים את הזרבובית
תשתחרר
כנס לאווירה
סתם פרקתי מחשבה. טוב, הגזמתי ב"אסור"קעלעברימבאראחרונהיותר נכון "נשמע לי צורם"
מקרא זה בא ללמד ונמצא למד
נדב ואביהוא עשו את זה לכבוד עבודת ה'. אבל לא על פי ההלכה.
דיבורים בתפילה, זה יותר כמו ביזוי המקדש שהיה
...ההשוואה שלך לא נכונה ונובעת מדרך מחשבה מסויימת.
מי שכבר נמצא בבית הכנסת כמו נדב ואביהוא עושה את זה לכבוד השם
אבל כילוד אשה נופל בדיבור או באמירת אמן בקול רם הרבה מעבר לקולו של
שליח ציבור דבר שאסור לפי ההלכה או שאומר ברוך הוא וברוך שמו במקום שלא צריך לאמר.
כל הדוגמאות הללו הם האש הזרה של תקופת הגלות.
לא לפי מה שהוא ציווה. מה שנדב ואביהו עשו - זה להביא אש שד' לא ציווה להביא.
יש מהלך יפה, שמצביע על כך שמיד אחר כך אהרון לכאורה עושה אותו דבר - מחדש מעצמו מה שלא נאמר לו ושורף את החטאת, ואפילו בלי לשאול את משה. ולכן משה כועס, אבל כשהוא שומע את ההסבר של אהרון הוטב בעיניו
מה שמלמד אותנו שלפעמים ה' דווקא כן מצפה מאיתנו להפעיל שיקול דעת ולעשות לא רק מה שנאמר. ואז צריך לחפש את ההבדל שבגללו נדב ואביהוא כן נענשו (אולי היוזמה מול ההיקלעות לסיטואציה, אולי המוטיבציה והמטרה, אולי חילוק אחר)
…ההקבלה שלי בין אש זרה של נדב ואביהו לבין
דיבור בתפילה?
טיפות של אורמחילה אם השתמע אחרת
(הערתי רק על הפרשנות של היסטורי לחטא נדב ואביהוא)
אבל אם להחזיר את הדיון למסלול פרודוקטיבי - זה יהיה מעניין אם תרצה להתייחס למהלך שהזכרתי, ולספר את החילוק שלך בין מעשה נדב ואביהוא לשריפת החטאת
(כמובן, אתה לא חייב. ואני לא בעמדה מתווכחת או משהו, פשוט מעניין אותי לשמוע. גם מאחרים, אם מישהו קורא את זה )
..
…. לא יותר מזה. אהרון פשוט היה אבל על בניו.
כשיש קונפליקט בין שני מצוות אזי אנו יכולים להפעיל יוזמה אישית אבל רק אז.
טיפות של אורחילוק יפה
… שכל עוד המת לא נקבר האבלים פטורים מתפילין ותפילה כי הם עסוקים בעסקי הלוויה.
זה עוד הבט של קשר בין תפילות לקורבנות מה שמחזק את טענתי לגבי אש זרה ודיבור חולין בתפילה.
שיר של הראי"ה קוק שבו הוא מדמה כוח טומאה כלשהו לצפעוני ואת עצמו לסרטן אש.
המוצא הישר יבוא על שכרו בעוה"ב אי"ה.
'למענך פתן, אל תקרב לנשכני,
לא סרטן אנכי,
רק צבת לוהט אדמוני.
ומה על הגבעה שם,
חרש ציד אדוני, והוא קם'.
(פנקס "ראשון ליפו" פיסקה קי4)
כאילו לא היה לי זמן לפתוח סתם הסתקרנתי
טיפות של אורמצרף פסק שנכתב על ידי הרב ירון אליה בעניין תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
ההלכה בקצרה
גילוח - מי שמגלח זקנו בקביעות מותר לו להתגלח בערב שבת זו של ר"ח אייר.
תספורת - בתספורת הראש נכון להחמיר. למעט מי שרגיל להסתפר כל שבוע וכעת נראה פרוע או מצטער. וטוב לחוש לדברי הסוד ולהמנע בכל אופן מתספורת הראש עד שבועות.
טעמי ההיתר בקצרה:
לדך מקורת מפורט עם הסבר לפסק ראה באתר: תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
וכן מצורף קובץ PDF עם המקורות וההסבר 20260415130158.pdf
כל טוב.
אני מכיר את הקלאסי השחור-כחול, ואת של מוסד הרב קוק
בעיקר שינויים קטנים בנוסח (לפעמים במטרה להקל על הקריאה או לתקן פליטות קולמוס, לפעמים בעקבות העריכות של הרציה והרב הנזיר באורות למיניהם)
אבל בהוצאה החדשה של מוסד הרב קוק (תש"פ) יש בתחילת כל פיסקה תמצות של הרעיון המרכזי שלה, ויש גם הרבה הערות ודברים כאלו
את כל השאלות כבר תירצתי. חבל
רק מהכבשים?
ב. איך מסדרים את החלוקה בין מצה לפסח בספר מדבר שור (בין סגולה לשימוש) , לבין החלוקה בין פסח למצה בעולת ראיה ובמאמרי הראיה (בין נשמתי לחברתי)?
רב. והוא אמר לי : הנשמה הכלל ישראלית יוצרת תועלת שימושית לתיקון האומות.
אבל לא משכנע. אם כבר זה אמור להיות הפוך
מה שר"ע רבי טרפון ושות' היו מסובים
עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית
א': האם תחילת זמן או סוף זמן?
ב': אליבא דמאן??? בערך כל התנאים נחלקו מתי תחילת/סוף זמן ק"ש
תחילת זמן, ותלמידם אמרו להם שהגיע זמן לקרוא ק"ש ומאוחר יותר להתפלל ותיקין וזריזין מקדימין למצוות. מה גם שכנראה אין מצווה לספר יציאת מצרים בפסח ביום, רק בלילה.
ב. אולי זה היה משיכיר. כי נשמע שהם לא שמו לב לאור שכבר התחיל. אבל בבית פנימי עם חלונות קטנים גם לא תמיד שמים לב לנץ. אבל זה יכול להיות גם עלות השחר ותלמידיהם היו בחוץ או ראו דרך החלון
א' ראב"ע סובר שפסח מצוותו עד חצות מדין דאורייתא ולא מצד גזירת חכמים להרחיק מן העבירה ות"ל בעבור זה בשעה ש(פסח) מצה ומרור מונחים לפניך סתם נקודה למחשבה
ב' ת"ק של המשנה סובר משיכיר בין תכלת ללבן ר"ע בין חמור לערוד
עוד שאלה האם בסוף חכמים הודו לבן זומא לגבי הזכרת יצ"מ בלילות
והאם בן זומא חולק על חכמים (לפחות בה"א של התוספתא משמע שכן אבל האם הודה להם?)
"תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח" ע"ש
א. אולי כבר סנהדרין פסקו שלא כרבי אלעזר בן עזריה?
וגם אם לא. הוא זרם איתם והם סיפרו עד הבוקר.
ב. עובדה שאנו אומרים בלילות הזכרת יציאת מצרים.
עיין מהרל תפארת ישראל החצי השני של פרק נב, שמסביר שגם בן זומא סובר שלימות המשיח מזכירים.
אלא שלא צריך דרשה לזה כי זה ברור מאליו
