אני בהריון ויש לי בת שתהיה בת שנתיים בלידה.
קיוויתי לבן בהריון הזה, אבל לא היה לי עד כדי כך קריטי (או כך חשבתי).
סקירה מוקדמת אמרו לנו בן. ממש שמחתי! דמיינתי את הבן שיהיה לי, חשבתי על שמות, אפילו קניתי כמה בגדים לבן.
ואז.... סקירה מאוחרת. בת. ואז עוד אולטראסאונד ועוד אחד. בת.
ומאז אני בבאסה רצינית, חייבת להודות. וכן, אני מרגישה ממש רע שאני מרגישה ככה. אבל אני מרגישה שלקחו לי את הבן שהיה לי, אפילו שזו מחשבה מטופשת כי לא לקחו לי כלום ויש תינוקת אחרת שמשתוללת ובועטת ואני מודה על זה אלף פעמים.
אני רק חושבת על הצד השלילי של שתי בנות צמודות, על הקנאה והמריבות. אומרים לי ״הן יהיו חברות״, אבל אני ואחותי לא כאלה חברות גם היום וכשהיינו ילדות בכלל... רוב החיים שלי לא סבלתי אותה, לא נעים לי לומר.
אני חושבת על איזה סיוט זה יהיה עם שתי מתבגרות בבית וכמה יהיה קשה ומתיש. זוכרת את הקנאה ביני לבין אחותי ומה זה לא בא לי על זה.
היה לי ממש לא קל עם הגדולה שלי כשנולדה והייתי לגמרי לבד איתה. ממש ציפיתי לחוויה מתקנת, עם בן ואווירה שונה. עכשיו זה מרגיש לי כאילו זה הולך להיות שידור חוזר של החודשים הקשים ההם. עוד תינוקת, אותם בגדים, אותם צעצועים. הכל אותו הדבר (וכן, שכלית אני יודעת שכל ילד שונה, ועדיין ככה אני מרגישה).
אני ממש בבאסה, מרגישה שכל ההתרגשות מההריון ירדה לי ואני לא מצליחה להתגבר על זה.
בעלי אומר שלא משנה לו ובאמת נראה לי שלא משנה לו, הוא אפילו כועס עליי שככה אני מרגישה ולא מבין למה אני מרגישה ככה. זה יוצר גם מתיחות בינינו כי אני באופן תמידי עצבנית ומצוברחת עכשיו (אני בכל זאת בהריון, כן?).
נראה לי שהייתי די בסדר עם כל זה אם מההתחלה היו אומרים לי שזו בת, אבל לחשוב במשך כמה שבועות שזה בן ואז לגלות שלא ממש שבר אותי.
ובנוסף להכל אני כמובן מרגישה ממש ממש רע שככה אני מרגישה ודי שונאת את עצמי כרגע.
אז... עידוד מישהי? ☹️
קיוויתי לבן בהריון הזה, אבל לא היה לי עד כדי כך קריטי (או כך חשבתי).
סקירה מוקדמת אמרו לנו בן. ממש שמחתי! דמיינתי את הבן שיהיה לי, חשבתי על שמות, אפילו קניתי כמה בגדים לבן.
ואז.... סקירה מאוחרת. בת. ואז עוד אולטראסאונד ועוד אחד. בת.
ומאז אני בבאסה רצינית, חייבת להודות. וכן, אני מרגישה ממש רע שאני מרגישה ככה. אבל אני מרגישה שלקחו לי את הבן שהיה לי, אפילו שזו מחשבה מטופשת כי לא לקחו לי כלום ויש תינוקת אחרת שמשתוללת ובועטת ואני מודה על זה אלף פעמים.
אני רק חושבת על הצד השלילי של שתי בנות צמודות, על הקנאה והמריבות. אומרים לי ״הן יהיו חברות״, אבל אני ואחותי לא כאלה חברות גם היום וכשהיינו ילדות בכלל... רוב החיים שלי לא סבלתי אותה, לא נעים לי לומר.
אני חושבת על איזה סיוט זה יהיה עם שתי מתבגרות בבית וכמה יהיה קשה ומתיש. זוכרת את הקנאה ביני לבין אחותי ומה זה לא בא לי על זה.
היה לי ממש לא קל עם הגדולה שלי כשנולדה והייתי לגמרי לבד איתה. ממש ציפיתי לחוויה מתקנת, עם בן ואווירה שונה. עכשיו זה מרגיש לי כאילו זה הולך להיות שידור חוזר של החודשים הקשים ההם. עוד תינוקת, אותם בגדים, אותם צעצועים. הכל אותו הדבר (וכן, שכלית אני יודעת שכל ילד שונה, ועדיין ככה אני מרגישה).
אני ממש בבאסה, מרגישה שכל ההתרגשות מההריון ירדה לי ואני לא מצליחה להתגבר על זה.
בעלי אומר שלא משנה לו ובאמת נראה לי שלא משנה לו, הוא אפילו כועס עליי שככה אני מרגישה ולא מבין למה אני מרגישה ככה. זה יוצר גם מתיחות בינינו כי אני באופן תמידי עצבנית ומצוברחת עכשיו (אני בכל זאת בהריון, כן?).
נראה לי שהייתי די בסדר עם כל זה אם מההתחלה היו אומרים לי שזו בת, אבל לחשוב במשך כמה שבועות שזה בן ואז לגלות שלא ממש שבר אותי.
ובנוסף להכל אני כמובן מרגישה ממש ממש רע שככה אני מרגישה ודי שונאת את עצמי כרגע.
אז... עידוד מישהי? ☹️
)
