אני לא מצליחה יותר להתמודד לבד עם זה.
זה נהייה כבד עלי מיום ליום ואני בוכה בלי הפסקה,לילות שלמים.
אתה יכול להסביר לי קצת למה אני ככה?אני מותשת.אין לי כוחות.
ולבד.לבד כל כך עצום.לבד שלא משנה כמה יגידו לך שנמצאים איתך וחושבים עלייך,עדיין,את לבד.
זה לבד כי גם אני לבד מעצמי.
שוב קורים דברים והמוח והלב עייפים מלהכיל והפה לא מסוגל לשתוק אבל הוא עושה את זה כי אם מדברים,השנאה מתעוררת
(גם אם שותקים אז זה לא כל כך משנה כבר.)
בעצם,שנאה תמיד יש.
היא פשוט מתגברת יותר ויותר.
לא בא לי להיות.לא.כל יום זה לסחוב עוד ועוד ועוד.
וכואב לי שאני אמורה להיות בסדר ואני באמת יותר בסדר אבל פשוט,אני קורסת שוב כי אני בוחרת לתת לדברים לגמור אותי.
מתי יקרה היום הזה שאני אצליח לווסת את הרגשות שלי ולא להזדעזע מכל דיבור עלי ולא להיבהל מכל מילה טובה שנותנים לי?
ומתי יקרה היום הזה שאני יאמין באמת באמת באמת שאני ראוייה לחיים נורמאלים ו,
(.....)
אני לא אוהבת שאני פורקת פה.צריכים להפסיק גם פה.
אני עומדת ל,המ לא יודעת.
תעזור לי לכבות הכל נו
שורף לי בפנים
אני רוצה להעלם להרבה מאוד זמן

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת