קול אחד אומר לי ,
את עושה החלטה נכונה. הכל בסדר. זה נכון. את צריכה מרחק כדי להתאפס ולהתייצב. את צריכה שלוות הנפש. את צריכה מנוחת הנפש. את לא צריכה להיכנס לזה שוב.

קול שני אומר לי,
מה זה יעזור המרחק הזה? אני כבר בתוך זה. אני גרמתי לזה לקרות ועכשיו זה לא עוזב אותי. זה לא מרפה. זה מטמטם לי את הלב. זה דופק אותי. זה דופק את החיים שלי.
אז מה
מה זה משנה ההפסקה הזאת לעזעזל.
זה לא יעזור לך כלום.
כלום.

הדבר היחיד שיעזור זה שגרה.
רק שגרה מביאה ליציבות אצלי.
כשאני נמצאת בתוך מסגרת, זה הכי טוב שיש. זה מגביל אותי ואז אני מבינה איפה אני יכולה להימצא, ואיפה אני נמצאת באמת כרגע. וזה ההבדל.



•••••
שרק נתחזק מזה.

ואני חייבת לעוף מפה. לסגור את הכל ולצאת. לזרוק הכל. גם את זה. ככה אני יוכל להתנקות ולדעת ששום דבר לא עומד לי מאוחרי הראש.

רק רחמים. רק רחמים צריך.
זה גורם לי לחפור בור באדמה ולהישאר שם, ולהבין ששם מקומי, ושם אשאר. ואני יודעת שזה לא נכון. היום הבנתי כמה אני צריכה לעבוד על עצמי. ועל המידות. ועל המעשים ועל ה"חוסר מחשבה" שנכנס בי לאחרונה ובמיוחד בשנה האחרונה. כמה מזויפת נהייתי. כמה רעל נכנס לי לנשמה. כמה אוויר מסריח אני נושמת, כי אני תמיד לא נמצאת במקום הנכון, ןבזמן הנכון. ואז מגיע המצב שאני נדפקת, ובדרכ כל מי שמסביבי נדפק גם הוא. ועד כדי כך שאני מדברת עם אנשים, הם שוכחים ממני. אני חושבת שאני פשוט לא בנאדם הכי נחמד בעולם. לא הכי מאיר בעולם. (רק היא חושבת ככה. כנראה היא לא מכירה אותי. בכלל). וראיתי אותם והבנתי שאלה אנשים טובים ככ. וסביבה כזו אני צריכה. אנשים כאלה. חיים, כאלה. עם משמעות. עם - תודה להשם יתברך. עם עבודת השם. עם מטרה. (אני חייבת חייבת ללכת לשם. רק טוב זה יעשה לי. רק טוב. השם יעזור לי. נכון ? )

כן. זה לא ייגמר בזמן הקרוב. כל פעם אני סולחת. כל פעם.
למה אני עושה את זה? אלוקים רק יודע.
רק אני מקווה שאלוקים סולח לי, גם