וההרים עוד יזהרו באור זריחות(שורק)

עמ"י במדבר חי באופן פלאי אבל מוזר, קודם כל כי הוא מאוד בודד, הוא לא מחובר לעמים בכלל, דבר שני הוא חי חיים מאוד נעלים. כל בוקר יש מן, ושליו, משה רבינו מלמד תורה, לא הולכים לעבודה. כולם בכולל. חיים מאוד נעלים , משהו "לא נורמלי".

ועכשיו עמ"י על סף הכניסה לארץ.

על סף הכניסה לחיים נורמלים. חיים רגילים. עם בארצו. חי חיים טבעיים. והאתגר שלו כמובן לא להיות עם רגיל אלא להיות עם ה'.

מביא גאולה לעולם כולו בזה שהוא חי בתוך העולם.

הריח של ארץ ישראל הוא מבלבל. אנשים אין להם כח למדבר. ואז מגיעות המואביות.

הם רואים, נחמדות. מה כמה נהיה עם לבדד? כמה אפשר לחיות בגטו? רוצים לחיות. רוצים חיים. מה רע ליצור קשר עם עמים אחרים?

40 שנה היינו לבד. עומד פה נשיא, ראש בית אב, אדם מכובד, אנשים אומרים משה תבין אנחנו לא יכולים יותר עם המדבר. כבר אי אפשר לשאת את המסע של חיי המדבר.

יש עוד נקודה. היחס לתאוות. (הם אומרים) למה זה כל כך גרוע? למה זה כל כך נורא? רוצים לחיות. יש לנו אפשרות לחיות. משהו לא בסדר? אתה צר עין ברצון שלנו לחיות (להנות)?

40 שנה היינו הצודקים, חיינו חיי אמת, עכשיו די אין לנו כח אנחנו רוצים לחיות.

הטענה שהם באים איתה- היא הטענה שמגיע גם לנו לחיות. להיות בפתיחות, לא רק תורה, גם תאוות. זה לא אשת איש...

זה משהו מאוד מאוד כואב וקשה. כאילו מה, לא למדנו כלום? מה עם התורה?

ייגענו.

אפשר להבין את המצוקה. באמת יש משהו לא בסדר הרגיל של החיים... לכן גם קשה למשה לענות להם. משה רבינו הוא איש של אמת.

עזוב אותנו תן לנו לחיות. עם לבדד סגפנות... ולמשה רבינו אין תשובות כל כך.

אתה בא למישהו: בא אני אוכיח לך שהתורה מן השמים. הוא אומר: עזוב לא מעניין אותי. אני רוצה לחיות. תן לי לחיות.

וזאת הסוגיה שלנו. גם אנחנו פה במובן מסויים אחרי 40 שנות מדבר, אחרי 200 שנות גלות.. עמ"י היה בגטו, חי חיי קדושה מאוד פרושים. לא נתנו לו לחיות. גם אחרי 2000 שנה יש כאן אמירה של בא נהיה נורמליים, תן לנו לחיות. החיים הם ראויים להיות. תן לנו לחיות.

זה שתי שפות שונות. יש שפה של אמת של צדק של מוסר, ויש שפה של חיים, אני רוצה לחיות. עזוב אותי מלהיות צודק.

זה שיח מאוד מודרני קיומי של היום. לא מעניין אותי, אני רוצה להיות אני. לא רוצה שיגידו לי מה לעשות.

ואז באמת יש פה בעיה, מה התשובה לדבר הזה?

השפה של משה זאת שפה של אמת של צדק של נצח.

וזאת שפה אחרת לגמרי. מה באמת התשובה לדבר הזה?

וכאן מופיע פנחס. עם הרומח. והורג את זמרי ואת כזבי. וזה לא משה שעושה את זה.

אומרים חזל, שפנחס בא למשה ואמר לו, (הרי אין ציווי הריגה על מי שבא על גויה) לא לימדתנו רבינו שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו?

מי שבועל ארמית הוא לא נידון בבית דין, אבל יש התר להרוג אותו.

מי שחם ליבו ומקנא לה'- מותר לו להרוג אותו.

אמר לו משה (בארמית...והתרגום: ) מי שמביא את האיגרת הוא יבצע אותה, בקיצור: בכבוד.

ואז פנחס לוקח והורג אותם.

בעצם יש פה תורה מיוחדת שהיא לא באה מבית הדין, היא לא באה ממשה, היא באה דווקא מהשטח.

דווקא מי שהוא חם, בשעת מעשה, הוא עושה. אבל זה לא בא מהמשפט המסודר, זה משהו שבא מהתעוררות מלמטה.

למה זה ככה? למה זה חייב להיות ככה?

אני חושב, שפנחס במובן הזה, הוא דומה לזימרי.

שניהם מהדור הצעיר. הם מדברים באותה שפה.

זימרי אומר: אני רוצה לחיות. משה אומר: זה לא אמיתי, זה לא צודק...

זימרי אומר: זה לא צודק שאנחנו לא נחיה.

זה שפה של חיים.

ופנחס, הוא לא בא מהספר, הוא בא מהלב. מה הוא אומר?: זה חיים?? זה לא "לא צודק", זה לא חיים! זה איכס. זה החיים של עם ישראל?

הוא מקנא, מה זה מקנא? מישהו שהוא בא מפנים. הוא בא בשם החיים.

זה לא חיים שראויים להיות.

החיים האלה לא ראויים להיות.

לא כואב לי מה שכתוב בספרים.

גם אני רוצה לחיות! השאלה היא מה הם החיים? זאת השאלה. מה זה אומר לחיות. והאלטרנטיבה שאתה מציג היא חיים טמאים, היא כיעור. היא לא חיים.

משה זה לא השפה שלו בכלל. משה הוא "תורה מן השמים" ודווקא פנחס הוא מהדור שהולך להכנס לארץ, הוא כהן משיח מלחמה, הוא מקנא לכבוד ישראל, לכבוד קדושת ישראל.

ובשם החיים עצמם הוא בא ואומר-

אני מסכים איתך. אבל איזה חיים אנחנו רוצים? אלה החיים שאנחנו רוצים?

זה חיים שיביאו עושר? זה חיים שיש בהם משהו מעבר לרגע? אלה חיים שיגרמו לנו להתפורר...

החיים שלנו זה ה'- ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום.

הוא חוזר למשה מנקודה אחרת לגמרי, לא מנוקדת האמת אלא מנקודת החיים, מההכרה שאין חיים שהם לא דבוקים באמת.

זו לא אמירה חדשה, זה פנים חדשות לאמירה של משה.

וההמשך המרתק עוד יותרשִׁירָה

זה דבר מעניין, אולי יסביר לנו קצת איך יכול להיות מישהו שלא היה כהן ועכשיו נהיה כהן?

אז אהה

לאהרון היו ארבעה בנים שנמשחו. שני בנים מתו כי הקריבו אש זרה אשר לא ציווה. מה בעצם הם עשו? עשו משהו מהלב שלהם.

גם השמות שלהם- נדב, התנדב. אביהוא, כמו נפשי איויתיך. איווי, משהו שצומח מלמטה. אבל אלעזר- ה' עוזר, ואיתמר, בארמית איתמר- מה שכתוב בספר.

זה הבסיס לדבר ה'.

אבל יש נשמות כאלה שהן בוערות, הן רוצות להתנדב. הן מוסיפות מעצמן. זה בעיה.

מצד אחד זו מעלה נפלאה, אדם שלא אומר מה חובתי ואעשה. הלב שלו בוער. זה התכלית של כל התורה. שאנחנו מעצמנו נתעורר לעבוד את ה'.

מצד שני זה בעייתי מאוד, כי יסוד היהדות זה להקשיבל דבר ה'.

לכן הנשמות האלו- בקרוביי אקדש, הן פרצו את הגבול. עשו את אשר לא ציווה ה' ולכן הם מתו. ובנים לא היו להם. ובעצם אין לזה המשך.

לא יכול להיות שלא יהיה המשך לאש הזאת! להתעוררות הזאת שבאה מלמטה! ללב שכוסף. מצד שני צריך שהכל יהיה על פי התורה.

ואז מופיע פנחס. פנחס הוא כמו נדב ואביהוא בזה שהוא עושה מהלב. אבל הוא מתייעץ עם משה. הוא לא מתחיל ממשה, הוא מתחיל מהלב.

הוא בא למשה, זה בסדר? לימדת אותנו שכן. כן.

זה בעצם החיבור של הלב לתורה.

כי הבסיס זה התורה, אבל התורה היא לא רק האמת והצדק, אלא היא החיים שלנו. החיים עצמם מתעוררים אל התורה.

זה מופיע בזוהר, שכיוון שחסר לנו נדב ואביהוא איפה זה הושלם? בפנחס. סוד הנשמות. בעצם פנחס ממשיך את נדב ואביהוא, הם אלה שמבקשים לחבר את הקדושה לחיים.

לראות את הקדושה לא כמטלה חיצונית, אלא כחיים השלמים. כדרך הנכונה לראות את החיים מצד החיים עצמם.

אם נמשיך את זה. יש גם את אליהו. פנחס הוא אליהו גם אליהו היה כהן ונשמתו של פנחס ממשיכה באליהו.

ואליהו הוא קנאי. וגם הוא לא מתחיל מהציווי. הוא מתחיל מלמטה. הוא מקנא לכבוד עם ישראל.

הקב"ה מקפיד עליו קצת. בסופו של דבר הוא ננזף.

הנקודה הזאת של הקנאות שהיא לא באה מהספר, מהכתוב, אלא באה מבערת הלב, היא המשך האור של פנחס שזה המשך האור של נדב ואביהוא שהוא גם כן נגנז כי עמ"י לא יכול לעמוד באש הזאת של הקנאות. אז הוא נגנז אבל הוא חשוב מאוד.

ומתי הוא חוזר? באחרית הימים.

הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה הגדול והנורא.

הוא שייך לסוד המשיחי. לתקופת המשיח.

איך הוא ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם?

יש דבר מאוד מעניין: אליהו בגימטריה בן, אז הוא שייך לאבות או שייך לבנים? הוא שייך לבנים. הוא לא בא בשם הספר.

הוא כמו פנחס, אומר לאחאב- אני עוכר ישראל? אתה עוכר ישראל! זה נקרא לאהוב את ישראל? להביא את הבעל?

זה לא לעבור על דבר ה' (בוודאי שזה לעבור על דבר ה'), אלא זה לקבור את ישראל. להפוך את ישראל להיות עוד עם.

הנקודת מוצא של אליהו לא מתחילה מהאמת, היא מתחילה מהחיים.

ולכן במובן הזה הוא משיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

כי האבות הם שייכים לספר, מעבירים מדור לדור את המורשת, והבנים הם מבקשים לחיות, רצונות, שאיפות תאוות.

ויש בעיה בשיח בינהם. כי הם מדברים בשפת האמת והמסורת והמחוייבות, והם מדברים בשפת העושר, החיבור, החוייה, המשמעות... זה שפות שכביכול לא נפגשות.

אבל הן כן נפגשות. כי בעומק, איזה משמעות יש לחיים אם לא באמת? אם לא בנצח?

אבל צריך מישהו ששייך לחיים כדי שיגלה את זה.

ולחיינושִׁירָהאחרונה

דמויות כאלה כמו פנחס ואליהו, נדב ואביהוא, ככל שהן מבררות את עצמן הן מהוות איזה גשר, איזה בירור לדור כזה.

יש שאלה שנשאלת בתנך הרבה פעמים, איך יכול להיות צדיק ורע לו רשע וטוב לו?

קושיא קשה, מדוע דרך רשעים צלחה?

חסידים אומרים אין קושיא בכלל. צדיק טוב לו רשע רע לו.

אה מה, יש לו וולוו, וילה. נהה זה טוב לו? בסדר.. יש לו בשביל מה לקום בבוקר? יש לו דבקות בהשם?אין לו. אז הוולוו וכל זה זה טוב לו?

והצדיק, נכון יש לו קצת מחלות קצת עניות, אז מה, זה שטויות הוא דבוק בהשם! יש לו עושר נצחי.

יש כמה תחומים שוליים...אבל זה שולי.

הבירור הזה אולי שייך לבירור משיחי. איך שהאמת והחיים הם בעצם אחד. האמת היא בשורת החיים. ולחיים אין שום מקום אלא באמת.

ככל שהדבר הזה יתברר ליצר הרע לא יהיה מקום. זה בירור מאוד עמוק ומאוד חשוב.

מה השיח של האדם כשיש לו ניסיון? יש לו איזה חשק איזו תאווה לעשות עבירה

ואז בא היצר הטוב אומר לו, זה אסור ה לא מרשה... אפשר לתאר את זה ככה.

בא היצר הרע אומר ליצר הטוב, אתה צודק, אבל מה עם החיים? אני רוצה לחיות. קצת שקט. נדבר אחכ.

בעצם השיחבין יצר הטוב ליצר הרע זה השיח בין האמת והצדק לבין החיים.

אבל בעומק זה לא נכון! כי זה לא חיים!

אתה רוצה לחיות! אבל זה חיים?

בחוץ זה מתוק אבל בפנים זה מר. זה ריק זה חלול. אתה רוצה חיים?

זה הצגה של היצר הרע. כי באמת איזה חיים יש? אין שם חיים. אין שם בשורה.

ככל שזה יותר מתברר החיבור הזה של האמת והחיים, שזה בירור כפול (כי הבנים מבקשים חיים והאבות נושאי האמת והצדק)

החיבור בין החיים, ככל שיותר מבררים את זה, איזה חיים יש אם לא באמת.

האמת היא החיים.

ה' הוא מקור החיים, לא מקור החובות. החובות זה רק הדרך שבה מתגלה..

אדם מקבל חוברת תווים- מה זה כל החובות האלה? אני לא רוצה! אני רוצה מהלב! אני רוצה מעצמי! שימו בצד.

אז מה יהיה? זה צורם. יוצא זיוף.

זה כאילו חובות אבל זה חוקי חיים. זה חוקים של מנגינה של חיים.

בגלל שאנחנו רחוקים ז נראה לנו חובה שבאה עלינו.

אז אליהו הואזה שבא לחבר, זכרו תורת משה עבדי ואז הנה אנכי שולח.. התפקיד שלו לחבר בין הבנים לאבות.

הוא עצמו בן אבל הוא דבוק לגמרי בתורת האבות. לכן יש לו יכולת לאחות את הקרע.

מה שאפשר להראות פה, שיש הקבלה בין סוף המסע שלנו במדבר לסוף המסע שלנו במדבר העמים.

וכמו שהמעבר בין הגלות לארץ ישראל, מעבר בין תקופה שהיינו מאוד מצומצים והתכנסו בעיקר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ושם היתה יותר קבלת עול והכנעה לקב"ה ולאמת, לבין משבר גדול שנוצר פה, במאה שנים האחרונות.

והמשבר הזה נובע משני דברים. א למה לנו להיות עם לבדד? למה להיבדל? למה החומה? ו-ב מי אמר שיצרים זה דבר רע?

יצר הרע זה לא דבר חדש, יצר הרע הוא מלך זקן וכסיל. בכל הדורות היו חטאים והיה יצר הרע.

אבל יש ייחוד בדור הזה- מי אמר שיצר זה רע? תמיד יצר הרע היה רע. היום- מה רע? אני עושה רע למישהו?

בעצם מנסים לעקור את הרע מהיצר. מה יש לי גוף מה רע... מה אני צריך להחביא את עצמי? מה רע בזה? מי אמר שיצר זה רע? זה חוקים מפעם...

וזה משבר נוראי. האמת זה מה שהיצר מדבר. היצר הוא לא רע.

ואנחנו מתבלבלים מה אומרים להם?

אם יש יצר הרע- אפשר לדבר איתו. אבל אם היצר הוא לא רע? ולמה הוא לא רע? זה החיים שלי, אני רוצה לחיות.

יש כאן בירור חדש.

הבירור שצריך לברר הוא לא מה זה יצר הרע. מה שצריך לברר זה- מה זה החיים.

האם באמת החיים הם התאוות? אולי התאוות שהם נראים חיים, הם עושקות את החיים?

הצדיקים לא חיים פחות מהרשעים.

הצדיקים גם רוצים לחיות. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים!

זה הבירור היום בדורות האלו.

ככל שיותר ויותר יש מאיסה מלשמוע דברים קיצוניים, יותר נטבע אצל כולם הבירור הזה שהקדושה היא בשורת חיים.

חזל אומרים, לשעבר תורה נתתי לכם. לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם. וזה תורה של משיח. ההבנה איך כל ההגבלות של התורה הם תווים של מנגינה של חיים.

וזה לימוד גדול. אף פעם אי אפשר להבין הכל, תמיד יש ענווה כלפי הקב"ה. אבל להתחיל להרגיש.

זה משבר שמחייב בירור מחדש. להביא תורה של משיח שהיא תרה של חיים. זה הבירור שצריך לברר, ופנחס, אליהו, הם פורצי דרך. זה מורכב אבל זאת הדרך היחידה.

אם רוצים גאולה צריך אליהו הנביא- מצד אחד כולו קדושה מצד שני כולו חיים.

הוא בא מצד הבנים. תורת הבנים. הוא בא בשם החיים.

כמו ששאלו את החפץ חיים איפה זה כתוב? הביע על הלב ואמר, כאן.

כמו אברהם אבינו, שכליותיו היו הרבנים שלו.

לראות איך התורה מבשרת חיים. זה בירור שצריך להתברר בתוכנו.

אולי יעניין אותך