נגיד זה שלב שאני לא מספרת אותו לכל אחד

ודי ברור לי שהחיבוק הביא לחצי מהרפואה אבל כשאתה שם,אתה לא אוחז בזה בכלל ורק שונא את כולם ועוד יותר שונא את האמא הזאת שמחבקת בתגובה למה שמספרים לה.
יש דברים שכשהם עולים לי בלב,אני מתחילה לרעוד בלי שליטה והלב מתחיל לדפוק מידי והצורך להקיא הוא משוגע.
אני לא יודעת אם אני מוכנה לחיים או שאפילו לא התחלתי בתהליך ההכנה.
כמה זה כואב לדעת שאין לך אדם בעולם שתוכל פשוט להיות איתו ושהוא ירפא אותך באמת.
גם כשהיה קצת דבר כזה,זה לא החזיק בסוף.מבחירה שלי.
וזה לא נכון,אני צריכה להמשיך הלאה ולא להיתקע.
תמיד אני מדמיינת את העתיד מלא בשדות ובזוג אנשים יפים וכמה ילדים ומלא אומנות מסביב ומדורה.



אוכל.יופי עם החגיגות.זה נכון שכשאוכלים בלילה אז משמינים יותר?אז זה.בדיוק.

ומפחיד לי לקום בשעה כזאת ועם כאלו חלומות