עבר עריכה על ידי בודדה בתאריך ט"ו בשבט תשפ"א 16:57
לא יודעת למה.. אולי כי זה נותן כוח לשמוע שאתם לא לבד. שיש הרבה זוגות שמתמודדים..
אז גם אני כמוך. כלה צעירה. מתחתנת הכל רגיל.
מי חושב בכלל הריון ומה זה אומר. ברור שנכנס. זה הטבע.
בעלי אומר לי בעז"ה לא נצטרך לכתוב את הקביעות( כדי לחשב עונות)
כי כבר תכנסי להריון וזהו. זה היה לנו ברור.
עובר חודש וכואב לי שאנחנו ביחד. כואב זה אומר בכי והתקפלויות. לא מסוגלת שנמשיך.
משתדלת מאוד. וכואב.
מתייעצים עם רופאת נשים והיא אומרת זה שטויות בהתחלה לכולם כואב. לוקח זמן להתרגל. הכל בסדר.
העיקר- לא להילחץ.
אוקי, אז כואב.
ככל שהזמן עובר יותר ויותר כואב.
עוד חודש ועוד טבילה (כמובן עם הקושי העצום של להיות אסורים ולהרגיש אהובה)
וכאב לי מ א ו ד ביום של טבילה שהיינו ביחד. מאוד.
כמה ימים אחרי הטבילה קמים בבוקר
רואים כל הסדין דם. הרבה דם.
טוב, אז אסורים. וואלה מוזר.
מתקשרים לאמא היא אומרת לכו לרופאה לבדוק.
מתקשרים לרב בעניין הלכתי והוא אומר- אולי היא בהריון? ואנחנו- לא , מה פתאום?! השניה היה מחזור.
הולכים לרופאה היא מפנה לאולטרסאונד עושים- הכל תקין. אין כלום.
אבל הרופאה ממליצה לעשות מידי פעם בדיקות הריון ומביאה הפניה.
לא מתאפקת עושה באותו יום בבית---
ואיזה פלא!! 2 פסים חזקים!!!
אני בשוק! מקשרת לבעלי בוכה! הוא בהלם חוזר מאושר!
ככה אנחנו בשמחה שבוע עד שמגיעה התוצאות של הבטא
היא לא תקינה.
לא עולה יפה.
ובמקביל, הכאבים כבר איומים אני לא מסוגלת ללכת.
מגיעים למיון- הרופאה בודקת אותי- מכאיבה מאוד מאוד.
ואני כלה טריה רק עכשיו מתחילה לעכל את הגוף שלי, את השינוי, פשוט לא מסוגלת.
עשיתי באותו יום 6 אולטרסאונד וגינלי ובאחרון הרופאה צועקת עלי שאין לי כלום ואני סתם..
בכל מקרה, אומרים לבוא יום אחרי לבדיקות חוזרות, מגיעים ומגלים הריון מחוץ לרחם. שק גדול. ודימום מהחצוצרה לאגן.
מחליטים לתת זריקה להפלת ההריון- ככה בלי להסביר כלום ופשוט נותנים.
הולכים הבייתה שבורים, בוכים. אני זוכרת שאני שוכבת על המיטה וזועקת. כ"כ התחברתי כבר לרעיון של הריון.
מעכשיו אנחנו צריכים להגיע 3 פעמים בשבוע לבדיקות דם ואולטרסאונד לראות שהבטא ירדה.
ומזכירה שבמקביל אנחנו אסורים כבר חודש+..
דוקרים אותי המון. הידים שלי כחולות. כבר אין מקום לעוד דקירות אז מכניסים לאותה דקרה מפעם קודמת.
(היו ימים של 5 בדיקות דם)
היה עוד המשך רב.. הלכנו שוב למיון מכאבים והמליצו על עוד זריקה ועוד כאבים וכו'...
בסוף, היינו בבית חולים כחודשים+ ,כמה פעמים בשבוע..
ואז הבטא התאפסה!!
סופסוף אפשר להיכנס להריון!
אבל רגע צריך למנוע 3 חודשים..
ואז סופסוף אפשר לטבול אחרי תקופה ארוכה מאוד שאסורים.. וביום השביעי פתאום רואה כתם דם על התחתונים
מתפללת בלב דופק שזה לא יגדל ולא ירד עוד.
ב"ה מגיעים בהצלחה לטבילה.
ויומים אחרי כן כן שוב דם שפוסל.
נשברתי לרסיסים. הבטחתי לעצמי שאני אעשה את הבדיקות והשבע נקים פעם הבאה בשמחה אבל לא חשבתי שיגיע כ"כ מהר
אני זוכרת שנכנסתי לשרותים ואמרתי לה' "קשה לי מאוד מאוד מאוד. אבל אני עושה את זה בשמחה כי זה הציווי שלך ובוודאי זה הטוב כי טבע הטוב להיטיב ומבקש ממך שבזכות זה ניפקד".
אם זוכרת- אנחנו צריכים למנוע עכשיו עוד חודש וחצי( עבר חודש וחצי מהזריקה)
אז אני לתומי חשבתי, אולי זה יפצה אותי קצת על כל האסור הזה.. ויהיה לנו הרבה זמן ביחד.
פעם אחת בעלי אמר לי" את יודעת היינו 3/4 זמן אסורים ורבע זמן מותרים מאז החתונה.."
אבל, לא. הכדורים עשו לי דימומים וכתמים ובסוף נאסרתי.
עברנו את הזמן הזה בציפיה גדולה ותפילות עצומות לילדים
(ואני לא מסוגלת לחשוב על איזה משפטים אמר לי בעלי ועל הדמעות)
ואז- ישר שסיימתי את המניעה. נקלטתי!!!
זה היה כ"כ מרגש!!!
ושמרנו על זה הכי בסוד שאפשר..
אבל גם זה לא החזיק הרבה..
בשבוע 7+ הייתה הפלה..
ואיתה גם אני נפלתי. אמונית. נפשית.
הייתי בדיכאו במיטה שבוע, לא מסוגלת לאכול רק רוצה לבכות.
ובעלי היה כ"כ מסכן. לא ידע איך ומה לעשות כדי לעזור.
וגם את זה עברנו ב"ה.
ויש עוד המון המון מה להגיד ולספר וכמובן שיש הרבה דברים שקשורים..
ואיפה אנחנו היום?
מחכים חודש אחרי חודש ומתאכזבים מחדש.
אבל הי- אנחנו מותרים איזה שבועיים פלוס בחודש וזה גם לא ברור!
ובנוסף, שמחים שעוד רגע יש שנה והורפאים יסכימו לקבל אותנו לבדיקות.
אבל גם- אוהבים יותר, מעריכים יותר, מתפללים יותר, חזקים יותר ומאמינים יותר.
מרגישים שאנחנו נשואים שנים.. ויודעים כמה ילד זה דבר מיוחד וקדוש ובטוחים שנדע להעריך.
אם הגעת עד לפה..
מצרפת קטע שלי עוזר המון-
"תכלית התפילה- לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ואמת
לעומת תכליתה של התפילה, והשגת המבוקש שבאה על ידה, לגדל כוחות הנפש בציורי קדושה ושלמות ולהוציא שלמותה אל הפועל, דרכי הציורים האלה רבים ורחבים, ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ, וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות, איזה ציור רוחני מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשלם בו, שלפי צורך השתלמות זו מקביל בסידור חכמתו העליונה, מצב החסרון המזדמן המצריך את התפילה. ולפעמים תתאחר התקבלות התפילה, כפי מה שלא הספיק אותו הציור הרוחני הדרוש, להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גווניו, עד שיהיה נשנה ונכפל כמה פעמים. על כן האדם שלא נענה, עליו לחזור ולהתפלל, ולא לאמור נואש, חלילה, כי הקצור קצרה ידו יתברך מפדות, אלא שבחכמתו העליונה הוא חושב מחשבות ליתן לאדם אחרית ותקווה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחיות ושלמות חשובה.
והנה כך היא המידה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא בהן למטרתו מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו, אלא שלפי רוממות המטרה צריך הוא ריבוי פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. על כן אמר 'קווה אל ה', והתקווה היא בעצמה מידת שלמות, ויסוד התקווה הוא מעלת השלמות הראויה להימשך מכשרון הפעולות הקודמות לה, ולפי ערך היסוד הזה של הנהגת תכלית פעולת התפילה, תדע נאמנה כי בכל ציור של תקווה לה', נתקרבת יותר אל המטרה, אלא שלא הגיעתך עדיין, לפי שלא השלמת עדיין, על כן 'חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה' ".
אורות התפילה
חיבוק ענק יקרה! כתבת כ"כ מהלב, ונגעת לי עמוק בלב
היא דבר כל כך גדול וקדוש שצריך להתפלל בהתאם, ובמקום להיחלש, צריך להתחזק. וואו, זה כל כך מדוייק לשלב שבו אני נמצאת כרגע. תודה גם על זה. 
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)