מרגישה שצריכה לכתוב, בשביל הבריאות הנפשית שלי, בשביל לפרוק ולרוקן מקום לרגשות חדשים (אופטימיים יותר, מקווה...).
אנחנו נשואים בקרוב ממש שנה ב"ה. קשר מהמם ומיוחד שהיה שווה את כל ההמתנה והמסע שעברתי. בעל רגיש, מצחיק, מקשיב ומכבד, עוזר ומכיל, אוהב עד בלי די. באמת בלי עין הרע.
לפני שהתחתנו הייתי בטוחה שהריון זה משהו שאדם דש בעקביו, פשוט כמו לידה של תרנגולת. ב"ה כל מי שסבבה אותי חוותה הריונות בקלות ובמהירות ובלי אתגרים בכלל (כך זה נראה מבחוץ בכל אופן).
זרע, ביצית, שני פסים.
ככה פשוט.
ואז עברו החודשים (החלום היה להיקלט בחודש השני, עכשיו בהסתכלות אחורה אני צוחקת במרירות) ושום דבר לא קורה. עוד מחזור ועוד אחד. ועוד ועוד. וכל אחד חובט בחלום ומנפץ אותו לרסיסים. מרחיק אותו ממני.
בעבר לא הייתי מתייחסת בכלל למחזורים שלי, הייתי עוברת אותם בקלות ובנעימות. ואחרי החתונה, פתאום המודעות ותשומת הלב התגברו ועם כל מחזור שמגיע מתלווה הבכי והמרירות והאכזבה הגדולה שהיא כואבת כמו שדבר לא כאב ככה בעבר. חוץ מזה שהוא בישר שאין בשורה, הוא גם הביא איתו ריחוק שבתור כלה צעירה לא ידעתי איך להכיל אותו, איך אפשר להתרחק פיזית ועדיין להיות מאוחדים נפשית ורגשית?
לאט לאט התוועדתי לעולמו של הביוץ (מושג שהייתי מודעת אליו בעבר כמובן אך לא ידעתי עד כמה יד על הדופק צריך). הפרשות, כאבים, פצעים בפנים, מקלוני ביוץ, ספירת ימים, חום שחר, מחשבוני ביוץ וכו וכו...
וכל מה שרציתי וחפצתי זה לראות שני פסים, בסך הכל שני פסים. זה הרבה?
ופה בעלי נכנס לתמונה.
אני הייתי מוכנה להפוך את העולם שלי, את החודש שלי להתעסקות גורפת בגוף, בהגשמת הרצון הגדול, אבל זה העיק עליו, חנק אותו והרגיש לו לא בריא.
והבנתי אותו לגמרי. לגמרי. אז הרפנו. בלי עוד מקלות וחישובים, אלא טבעי וכשיבוא יבוא.
אבל זה לא הגיע. (עדיין).
עד שנקלטנו ב"ה. וזה נפל. ואז עוד פעם, ועוד פעם. שלושה הריונות כימיים אחד אחרי השני. (ויש בי הודיה על זה שאחרי שמונה חודשים שלא נקלטנו זה מצליח שלוש פעמים ברציפות, ואלמלא זה נפל ככה ברצף אולי התהליך והבדיקות היו נדחים עוד, אבל אני באמצע לפרוק ולא להסתכל על הצדדים החיוביים אז נשאיר את זה בסוגריים).
איפשהו באמצע הכרתי את הפורום ואת הנשים המדהימות שהסיפורים שלהן מגוונים ומכילים הכל מכל כל. ומצאתי את עצמי בתוכם. קראתי את מה שקורה לנו, למדתי. התנחמתי בעיקר...
והבנתי ששני פסים זה לא פשוט בכלל, וזה לא מה שאני מבקשת. אני רוצה הריון תקין ובריא, מתמשך, שיביא לנו שמחה ואמונה שקצת באה והולכת בימים אלו.
בתקופה הזאת היחסים שלנו עלו וירדו, הרבה דיבורים, הבנות, פשרות ואהבות.
ועם ה', אני עוד מחפשת את דרכי. קשה לי, אני כועסת וכאובה, תוהה ולא מבינה. אבל יודעת שיחזור היום והתפילות שלי יתייצבו ויגיעו מבפנים.
בעקבות הפורום הבנתי מה המסלול שלנו להמשך ואנחנו גם צועדים אליו, ביחד ב"ה.
מאמינה שבסוף נצחק על זה, נהיה מחוזקים, נהיה ההורים הכי טובים שנוכל להיות.
אבל בינתיים אנחנו לומדים ללכת והכי מבינים את הפסוק "בעצב תלדי בנים".
תודה למי שהגיעה עד לפה, סתם הרגשתי שזה משהו שצריך לצאת החוצה...
ט"ו בשבט שמח לכולן 
חיבוק ענק יקרה! כתבת כ"כ מהלב, ונגעת לי עמוק בלב
היא דבר כל כך גדול וקדוש שצריך להתפלל בהתאם, ובמקום להיחלש, צריך להתחזק. וואו, זה כל כך מדוייק לשלב שבו אני נמצאת כרגע. תודה גם על זה. 
