כמה שאנחנו מתרחקות מהמקור ככה יש את כל מה שכתבת, והמקור זה רק הבורא יתברך,

אם נלך בדרך המקור (על ידי ספרים דרשות הרצאות שקשורים רק למקור)אין ספק שהמון

לחץ המון רוע ירד מאתנו, כי הכל יש במקור ואם נאמץ את מה שכתוב יהיה לנו חיים טובים

מאושרים והמון פחות לחץ,שוב ישר כוח שרשור מהמם.

בשבועות מוקדמים אפשר לעשות ניפט (בדיקת דם שבודקת את ה ד.נ.א של העובר) ולהחליט לפי התוצאות שלה. עושים פרטי אבל יש החזר מקופ"ח. אם פונים דרך מכון פועה יש הנחה לחברה שעובדת איתם

הרופאים תמיד המליצו לי בדיקת מי שפיר בגלל הגיל, זה בנוהל.

בגלל שב"ה לא היו לי הריונות עם סיבוך, השקיפות והכל יצא תקין לא עשיתי מי שפיר.

ב"ה הכל בסדר...

אני חושבת שאם הכל תקין בבדיקות השוטפות, זה לא הריון ראשון והכל תקין אז בשביל מה???

אני לא רופאה ולא רוצה לסתור את דברי הרופא, אבל הם אומרים את זה על אוטומט.

והרופאה שלי ממש דחפה אותי לעשות הכל בהריון הנוכחי כי אני פחות או יותר בגילך, אבל עשיתי ניפט, שקיפות + חלבון עוברי וסקירה מוקדמת וזה סיפק אותה ב"ה.

איך היו התוצאות?

אישית, לא עשיתי מי שפיר.

ולא חושבת שאעשה בגלל הגיל. רק אם יש תוצאות בעייתיות. וגם אז הייתי בודקת אם יש בדיקה פשוטה יותר לעשות.

זה מומלץ רק מכיוון שככל שהגיל עולה יש יותר סיכוי למומים כלשהם. למיטב ידיעתי בעבר התייחסו לגיל 40 כגיל סף לדברים האלה, והיום הורידו את זה ל-35 ואפילו פחות. ולדעתי זה מכיוון שנהיה קל יותר לממן את זה, או בגלל הגישה הכללית של רפואה מונעת שהתפתחה בשנים האחרונות או בגלל החשש של הרופאים מפני תביעות.

בעיניי זה לא נכלל ברפואה מונעת ואני גם לא מתכוונת לתבוע רופא במקרה שאגלה חלילה בלידה שיש מום כלשהו, אז לא רואה שום סיבה לעשות.

הסקירות מספיקות לי בשביל לדעת פחות או יותר שהעובר בריא, והן בדיקות פשוטות בהרבה ולא מסוכנות.

מעבר לזה מספיקות לי תפילות. (וגם ידיעה שתינוק שנולד בריא לא בהכרח נשאר כך, ולא בהכרח כל לקות נראית כבר בהיריון ובלידה...)

מבינה על מה את מדברת וחיבוק.

אבל למשל בדיקת אקסום כן יכולה לגלות סיכון גבוה להפרעות מאוד חמורות שלא ניתן למצוא בסקירות. כלומר כן יכולים לומר אחוז סיכון לשיבוש גנטי שעשוי לגרום לאוטיזם או אפילפסיה או דברים נפשיים. אבל זה בצד המאוד קיצוני וקשה של ההפרעות הללו. ולא בצד של תפקוד גבוה וכד'.

אני עושה השתדלות מסוימת לבדוק את בריאות העובר, כל עוד היא לא כרוכה במאמץ נפשי ופיזי גדול במיוחד. ומכיוון שבכל מקרה לא נוכל לעלות על כל הבעיות האפשריות אצל התינוק העתידי, אני מגבילה את עצמי בהשתדלות.

אבל מבינה את מי שסוברת אחרת...

לשם מה לדעת.

האם אלו הפרעות שתפסיקי היריון בגללן, או שאפשר לטפל בהן ברחם או מיד לאחר הלידה?

הפרעות שלפי הצ'ט סיכוייהן 1 למאה או 200 בלי קשר לגיל (כשהסיכון אצל רופא מיומן 1 ל-1400) שאי אפשר לדעת עליהן כלל מהבדיקות המוקדמות, ושבהחלט יש מה לעשות איתן כבר בחדר הלידה ואפילו בתכנון מקום הלידה...

ההמלצה הרפואית לעשות מי שפיר בכל גיל

היום המסכנה היא שהיחס בין התועלת מהבדיקה (גבוהה מאוד) אל מול הסיכון שבה (מינורי) מטה לגמרי את ההמלצות לכן לעשות

הסיבהשיש יותר ענין סביב גיליים מאוחרים היא כי אז יש מימון

המדינה לא יכולה לממן לכולם ולכן חתכו איפשהו.ומשנה לשנה כעל שמבינים כמה התועלת עולה- הגיל שקובע את המימון יורד

אם כך, השיקול לא צריך להיות לפי הגיל, אלא לפי היכולת הכספית...

ובכל מקרה, היום כבר כמעט ואין סיכון להפצות בעקבות מי שפיר. במחקרים זה ממש ירד לאחוזים נמוכים ובלתי משמעותיים. גם המנוחה שצריך אח"כ זה לא נוחה מלאה, אלא יותר של לא להרים דברים כבדים, לא להתאמץ מדי

החלטות טובות

היא משום שהסיכון חלילה שמשהי לא תקין עולה סטטיסטית על הסיכון מהבדיקה

אני שמעתי מפרופסור מאוד בכיר שאם כל הבדיקות תקינות שקיפות ניפט סקירה אז אין טעם לעשות מי שפיר רק בגלל גיל

כמובן שמי שפיר בודקים גם דברים נוספים אבל אלו כבר לא קשורים ישירות לגיל אז לפי מה שהאישה מרגישה

מה הכוונה "אין טעם לעשות"? מה אם מגלים משהו שניתן לסייע לו כבר בחדר לידה אם דואגים מראש לנוכחות של צוות מתאים?

(הרי לדבריו השכיחות למשהו כזה עולה עם הגיל ובכל מקרה גוברת על הסיכון, כיום, מהבדיקה...)

אודה להסבר...

ההמלצה הרפואית למי שפיר מגיל מסויים זה רק בגלל הסכון המוגבר לתסמונת שסטטיסטית הסיכוי עולה עם הגיל אל מול הסיכון שבבדיקה.

על זה הוא אמר שאם ניפט ושאר בדיקות תקינות הוא לא בעד לבדוק רק כי האישה עברה גיל מסויים.

הרי עם הגיל עולה הסיכוי למשהו שיכול לדרוש היערכות מוקדמת...

ההמלצה לפי גיל היא כי הסיכון מהבדיקה הוא פחות מאשר הסיכוי שמשהו לא תקין

אם כל הבדיקות הנ"ל תקינות כבר אין משמעות לגיל והפער בין הסיכון שקיים מהבדיקה גדל.

כמובן אנע חא מביעה את דעתי כל אחת תתייעץ ותעשה מה שנכון לה

בשורות טובות לכולן

שאם היה ממצא חריג, הוא חושב שהיו מגלים כבר בבדיקות אחרות (ניפט, שקיפות, סקירה)

שהיו, שמענו בהם שמי שפיר גילו משהו חשוב שיתר הבדיקות לא הצביעו עליו...

לא על דברים שגילו במי שפיר וגרמו להפסקת ההריון.

לא על דברים שגילו וגרמו להיערכות אחרת בלידה.

ולא על מקרים בהם לא עשו מי שפיר, ואחר כך גילו משהו שהיה אפשר לדעת מראש.

ברור שזה לא מדד, ויכול להיות שהיו סביבי יותר מקרים שאני לע מודעת אליהם.

באמת מעניין אותי איזה דברים אפשר לגלות, שאין להם סימנים נוספים חוץ מבדיקת מי שפיר, ומה האחוז של המקרים האלה.

שבפייסבוק עולות בקביעות שאלות שמתארות מקרים כאלה.

לשאלתך השניה מעתיקה לך חלקים רלבנטיים ​ממה ששאלתי הבוקר את הצ'ט (מציעה לך לשאול גם בעצמך כי הוא מתאים את הדגשים בתשובה להטיה המדוייקת של השאלה):

הצ'יפ הגנטי (Microarray): היום בדיקת מי שפיר אינה מסתפקת רק בקריאת כרומוזומים בסיסית, אלא כוללת צ'יפ גנטי שמחפש מיקרו-חסרים ומיקרו-הכפלות (כמו תסמונות דיגורטן, פראדר-ווילי ועוד). מרבית התסמונות הללו אינן מותירות שום סימן בסקירת המערכות – מבנה המוח, הלב והאיברים נראים נפלא, בעוד שהבעיה היא ברמת המקטע הדק של הדנ"א.

​ הסיכון למצוא פתולוגיה משמעותית בצ'יפ הגנטי (שכאמור אינה קשורה לתסמונת דאון ושסקירת המערכות עיוורת לגביה לחלוטין) עומד באוכלוסייה הכללית על כ-1% (כלומר 1 ל-100), ללא קשר ישיר לגיל האם או לתוצאות הסקירה.

שאלתי אותו אם יש מה לעשות עם זה טרם הלידה:

​1. היערכות רפואית מיידית ברגע הלידה (הצלת חיים ומניעת סיבוכים):

​חלק מתסמונות המיקרו-חסר כוללות תופעות קליניות הדורשות התערבות רפואית מיד לאחר הלידה, שאם לא מודעים אליהן מראש – עלולות להוביל לסיבוכים קשים:

​תסמונת דיג'ורג' (22q11.2):

​היפוקלצמיה קשה (ירידה חדה ברמת הסידן): נובעת מחסר או תפקוד לקוי של בלוטת התריס (Parathyroid). ירידה בסידן מיד לאחר הלידה עלולה לגרום לפרכוסים, הפרעות בקצב הלב ונזק נוירולוגי. אבחון מוקדם מאפשר ניטור ומתן סידן מיד לאחר הלידה.

​מומי לב נסתרים: כ-75% מילדי דיג'ורג' סובלים ממומי לב. חלק מהמומים אינם מתגלים באולטרסאונד רגיל. ידיעה מוקדמת מאפשרת ביצוע אקו-לב עובר ייעודי, ותכנון הלידה במרכז רפואי עם מחלקת טיפול נמרץ יילודים וקרדיולוגיה ילדים.

​חסר חיסוני (Immune Deficiency): עקב בעיה בבלוטת הטימוס. תינוק כזה אינו מורשה לקבל חיסונים מסוימים (חיסונים מוחלשים) מיד לאחר הלידה, והצוות נערך להגנה מזיהומים.

​תסמונת פראדר-ווילי / אנגלמן:

​תינוקות אלו סובלים לעיתים קרובות מהיפוטוניה קשה (רפיון שרירים חמור) בעת הלידה, הגורמת לקשיי נשימה, קשיי בליעה ורפלקס מציצה ירוד. זיהוי מוקדם מונע אספירציה (שאיפת מזון לריאות) ומאפשר חיבור מיידי לתמיכה נשימתית/האכלה בצינורית במידת הצורך.

​2. תכנון מקום ואופן הלידה:

​ידיעה על מיקרו-חסר מאפשרת לקבל החלטות מושכלות לגבי מעקב ההיריון והלידה עצמה:

​בחירת בית חולים מתאים: לידה במרכז רפואי שלישוני (בית חולים גדול) המצויד בפגייה מתקדמת, יחידת טיפול נמרץ יילודים (פגייה/טיפול נמרץ ילדים) ומומחים בתחומי נוירולוגיה, גנטיקה, אנדוקרינולוגיה וקרדיולוגיה.

​מניעת מצוקה עוברית: מעקב הדוק יותר בשבועות האחרונים להריון להערכת צמיחה (IUGR) וניטור מוכן למזעור מצוקה בלידה.

​3. בירור גנטי להורים ותכנון משפחתי:

​ברוב המקרים (כ-90%), מיקרו-חסרים נוצרים כאירוע אקראי חדש (De Novo) אצל העובר. עם זאת:

​ב-10% מהמקרים, אחד ההורים הוא נשא סמוי של המיקרו-חסר (לפעמים עם ביטוי קל מאוד שלא אובחן מעולם).

​אבחון העובר מאפשר לבצע מיד בדיקה גנטית להורים. אם אחד ההורים נשא, הסיכון להישנות בהריונות הבאים עומד על 50%, מה שמאפשר להשתמש בטכנולוגיית PGD (דיגום גנטי של עוברים בהפריה חוץ-גופית) בהריונות הבאים.

(בהמשך מוזכר שם היתרון של ההכנה הנפשית והרגשית)

בכל הריון שנראה תקין בבדיקות הרגילות.

לא אמרתי לעשות.

התלבטתי על זה מאוד מאוד מאוד. וכל זוג יחליט לעצמו.

זה אומר שבאוכלוסיות שפחות עושות בדיקת מי שפיר, נולדים כמות כזאת של תינוקות עם כל מיני תסמונות קשות.

הייתי מצפה להכיר יותר מקרים של ילדים שנולדו עם תסמונות כאלו.

אני מניחה שיש הרבה תסמונות שונות שנכללו בקטגוריה הזאת, ולכל אחת מהן יכולה להיות הסתברות נמוכה.

אבל בסך הכללי זה אמור להיות משהו יותר נפוץ.

להגיד, כמו שכתבת בעצמך "לא שמעתי" זה לא מדד.

האמירות וההמלצות מבוססות על מחקרים ולא על סביבה קרובה.

דבר נוסף חשוב, בדיקת מי שפיר היא בדיקה אבחנתית. יש בה תשובה לגבי המציאות.

חלק מהבדיקות האחרות הן בדיקות סקר, שמראות סיכוי למשהו אבל לא וודאות, ולכן אי אפשר לקבל החלטות על פיהן

אבל זה גם משהו שמזין את עצמו.

אם אני חשופה למקרים של ילדים שנולדו עם תסמונת שהיתה יכולה להתגלות במי שפיר, זה יכול יותר לגרום לי לעשות את הבדיקה.

אם אני פחות מכירה מקרים כאלה, אני פחות מבינה את החשיבות של הבדיקה.

מצד אחד זאת בדיקה יותר וודאית, אבל מצד שני יש בה סיכון, גם אם הוא נמוך.

נכון שהסיכון בבדיקה יותר נמוך מהסיכוי לגלות משהו משמעותי.

אבל למקרה הבודד זה לא משנה.

אבל גם אני זכאית למי שפיר בגלל הגיל.

(כיום נותנים מגיל 32).

אני החלטתי לא לעשות מי שפיר אם אין סיבה חוץ מהגיל.

הרופא קיבל את זה ולא ניסע לשכנע או להפחיד.

אם את רוצה, אפשר לעשות בדיקת ניפט, שבת בדיקת דם בלי סיכון.

היא לא מדויקת כמו מי שפיר, והיא יקרה.

אבל היא יכולה לתת רוגע.

זה גם הריון שהושג בקושי והמתנה.

אבל עשיתי. ב''ה עבר בסדר גמור. זו לא בדיקה נעימה בכלל ואני לגמרי נחתי אחרי, בעיקר כי פחדתי. כלומר מיד אחרי גם הרגשתי צורך פיזית אבל המשכתי עוד קצת עד שהייתי רגועה. הבעל והילדים הבוגרים עזרו. תתארגני לעזרה קצת אם את עושה. תשתי ותנוחי.

האמת שאין פה נכון ולא נכון. זה לגמרי החלטה אישית...

שהיא הסבירה לי- יכול להיות שאני לא מדייקת

אבל זה העיקרון

קודם כל נדבר הסיכון במי שפיר

היום בטכנולוגיה שקיימת תחת אולטרסאונד ורופא מומחה הסיכון כמעא ולא קיים כך שמהבחינה הזאת הנטיה שלא לעשות היא יותר על יחסי ציבור של הבדיקה הזאת (במיוחד בציבור הדתי) ולא על העובדות והסיכון הממשי

לעומת זאת הסיבות שכן לעשות

המידע שהיום מצליחים להםיק מבדיקת מי שפיר הוא פי כמה וכמה ממה שהיה לפני שנים

היא השוותה את הדגימה של המי שפיר לספריה עירונית

אם בעבר המדע ידע לקרוא כותרים או אפילו שמות ספרים

היום היכולת היא לקרוא פרקים, מילים ואפילו אות משובשת

יש תסמונות שמופיעות בפרקים

ויש תסמונות שמופיעות באות

אבל שתיהן יכולות לגרום לסבל בל יתואר ותוכלת חיים נמוכה מאוד באותה המידה

גנטיקה היא לא רק ענין של גיל

גם לאישה בת 20 יכול להיוולד ילד פגוע מאוד

בין אם זה בגלל תורשה

ובין אם זה בגלל שיבוש DNA של העובר

כמו פיגור שכלי קשה

את יכולה לשלוט במידע שמגיע אליך

ואת יכולה להחליט מה לעשות איתו

לדוג- אנחנו בחרנו שלא לדעת על שינוי גנטי (עודף או חסר) שהרפואה עדיין לא יודעת בוודאות מה ההשפעה שלו. האם הילד יהיה בריא לחלוטין? האם תהיה השפעה קלה או קשה?

זה מסוג הדברים שלא ראינו בהם תועלת

וחוץ מחרדה זה לא היה מוסיף לנו כלום

מהכירות אישית שלנו עם עצמינו

בחרנו שכן לדעת על מומים קלים ודאיים שמאפשרים חיים טובים גם אם מאתגרים כי זה לא ישפיע על גורלו של המשך ההריון- אבל מעדיפים לדעת מוקדם

בחרנו לדעת על מומים ודאיים שגורמים לסבל רב או שהתוחלת חיים שלהם נמוכה מאוד

בחרנו לדעת על מחלות גנטיות תורשתיות שמתפרצות בגיל מאוחר ויש להם טיפול מונע

גם בשביל הילד

וגם בשביל שנדע להיבדק בעצימנו אם תהיה תוצאה חיובית ולהתחיל טיפול מונע

בחרנו לדעת על מחלות שיש לרפואה מענה בשבילם

חוץ מענין הסיכון- תשאלי את עצמך למה לא?

ואולי יהיה לך יותר בהירות

(עוד טיפ- בימי ראשון בהדסה עין כרם בשירות הציבורי יש את דר נילי ינאי... ככה מקבלים רופאה סופר מומחית בשירות ציבורי ובמימון מלא)

מוסיפה עוד משהו שנזכרתי

מי שפיר היא בגיקה אבחנתית לא סקר

היא ודאית

והיא גם יודעת לבחון נוגדנים אם יש מחלות שהעובר נדבר בהם ברחם כמו cmv שיש להם השפעה גדולה על בריאות העובר

לפני שערכת ולרעיונות שבעיניי ישומיים מאוד ❤️

בכל מקרה מאחלת לפותחת בהצלחה וחיבוק.

אין לי עצות מעבר.

את מה שאני מבינה שמחקת... מעניין אותי מאוד לקבל פרספקטיבות אחרות

מחזקת אותך כי זה באמת התמודדות לא קלה.

לא יודעת לתת עצות כי אני מניחה שהפרעת התנהגות זה משהו יותר עמוק מסתם התחצפות. אם אתם מלווים בהדרכת הורים סביב זה הייתי מעלה את זה שם, ואם לא אז שווה לשקול בעיניי כי זה באמת משפיע על הדינמיקה בבית

מקסימום מציינת שלא מתאים לדבר ככה, בשביל הפרוטוקול ובשביל האחים הקטנים.

ברור שזה לא המיטב שלה, זה פסולת של מילים, תתייחסי לזה כמו קיא. אף אחת לא רוצה שיקיאו עליה וגם אף ילד לא רוצה להקיא אבל כולנו יודעות שזה חלק מהחיים.

מכיוון שזה יושב על הפרעה, ולא על סתם עצבנות רגעית של ילד, אני חושבת שהתגובה הנכונה היא להתעלם, ובעיקר לחזק את עצמך מבפנים - שאת אמא טובה, שמשקיעה בה המון למרות שנראה שאין "תגמול", שאת מבינה שהמילים האלה הן סתם גיבוב של שטויות שנובעות ממקום אחר בנפש שלה, שהיא כצמה לא מאמינה בזה אלא מדברת מתוך הקושי שלה.

אולי באמת בשביל האחים הקטנים כדאי לזרוק משהו כללי כמו, "בבית שלנו לא אומרים דברים רעים על אחרים" או "בבית שלנו מדברים בכבוד להורים", אבל באמת להפנות את הדיבור לרחבי הבית ולא אליה.

מניחה שאתם מטופלים/בהדרכת הורים?

❤️

מהר מאוד הייתי עוזרת לה להבין, שלאמא שלה לא מדברים ככה, גם לא למורה ולא לאף אחד.

הייתי מסבירה לה היטב מהו כבוד- שלה ובטח שגם שלי כאמא שלה.

אני אמא שלה ואליי לא מדברים כך.

מאמינה שביתך מטופלת בשל בעיות התנהגות, מציעה להתייעץ לגבי תגובה ראויה מול ביתך במקרים כאלה ולא להחליק את זה...

לדעתי זה אמור להיות גבול ברור בין אם ובת.

שתגדלי את כל ילדייך בנחת.

יש ילדים שהצבת גבול ברורה "מיישרת" אותם (לפעמים יש לזה תופעות לוואי אבל נניח להן כרגע),

ויש ילדים שהמח שלהם מתנגד אוטומטית וככל שהגבול יותר נוקשה ככה ההתנגדות יותר חזקה.

ילד שזוכה לאבחון של הפרעת התנהגות זה הרבה פעמים ילד מהסוג השני, וילד כזה צריך עזרה לשלוט בעצמו ולא הצבה של סטנדרט בלתי מושג.

לפותחת - מצטרפת לתקווה שאתם מלווים היטב ומודרכים, ואני מאד ממליצה על הספר "ילד פיצוץ" בשביל ההבנה של הסיטואציה ודרך עבודה מותאמת.

(האם בשל תשובתי את מסיקה שאינני מגדלת את ילדיי בנחת? מדוע? )

את צודקת במה שאת אומרת.

לכן הצעתי לכותבת, שכיוון שביתה מוגדרת כמופרעת התנהגות, מציעה להתייעץ לגבי תגובה מתאימה מול המטפלים שמלווים אותם, ולא להחליק את זה, להתייעץ איתם כיצד נכון להגיב. בטוחה שיש דרכים שיועצות מטפלות ומנחות שמכירות את הילדה ידעו לכוון ולהדריך כיצד לנהוג. וממש חושבת שחשוב לפנות אליהן בעניין הזה לגבי תגובה מתאימה, בטוחה שמלווה אותם דמות טיפולית, וחשוב ממש לדבר איתה ולהתייעץ, דרכים רבים יש להצבת גבולות, חבל שהסקת מיד שהדרך היחידה היא תקיפה.

מהתגובה שלך ברור שהצבת גבול ברור עובדת עם הילדים שלך, נחת שלא כולם זוכים לה.

איחלתי לך שימשיך ככה בע"ה.

אני הבנתי שאפונה מאחלת לך באמת שתמשיכי לא להכיר את הצד הקשוח הזה של חינוך ילדים מאתגרים. (כי מהתגובה שלך נשמע שאצלך זה עובד... אז כנראה הילדים שלך ילדים רגילים ולא מיוחדים, במשמעות הפחות נעימה של הכינוי)

אנחנו מלווים על ידי פסיכולוגית שמנחה אותנו עם שניים מילדינו.

ובהחלט העצות שלה ב"ה עובדות.

אני גם לא מאמינה בלתת לילד להרגיש שונה, למשל: " אהה טוב בסדר אתה הילד מהסוג השני, אז לך מותר לומר לאמא סתומה... כביכול..."

לכן הצעתי הדרכה מתאימה בהתאם לבעיות של הילדה.

ואצלנו זה לא היה עובר בשתיקה דיבור כזה (כמובן גם לא בתוקפנות, לחינוך יש דרכים רבות...ובדרכים מסוימות אפשר להסביר גם לילדה בת 9 שלא מדברים ככה לאמא, צריך הדרכה, אין מה לעשות.

וכן בהתמדה ויחס לילד כמו לאחיו זה עובד.

לא נמנעתי לתת לילדים המאתגרים אצלי לדבר בחופשיות כלפיי כי הם "מיוחדים"

גבול בבית זה גבול

והיחס השווה נותן להם להבין שהם כמו כולם בענייני חינוך בבית ובחוץ.

כמובן אנחנו מודרכים והילדים עם סל, ואני מתייעצת על כל דבר, אין פה הבלגה על תחומים בגלל שהם "מאתגרים". אחרת יחגגו עלינו יותר

מהמלאי בערך בכל חנות שבדקנו.

אבל עברה שנה מאז אז אולי נמצא עכשיו... תודה!

מה שאת כותבת הוא נכון מאוד כשמדובר בילד "רגיל".

כשמדובר בילד עם אתגרים מאובחנים - הכללים משתנים... ואכן, צריך להתייעץ עם מישהו שמבין באתגר הספציפי הזה כדי לדעת איך נכון להגיב.

ומן הסתם מלווה את הילדה.

והילדים שלי רחוקים מ"רגיל"... חלקם בכל אופן מטופלים בהדרכה פסיכולוגית ועם סל בבית הספר...

מה אם הילדה תתחיל כשתגדל בקללות נמרצות שלא פה המקום לכתובן?

בשל אתגרים מאובחנים יהיה מותר לה לדבר כך?

הבן שלי בן 4.5 ומחלק לי פנינים של "אמא חצופה/ מעצבנת" ואני יוצאת מדעתי (התגובה בדר"כ מצליחה להישאר נינוחה... אבל זה מחרפן)

אז לא יכולה לדמיין את מה שאת מתארת.

היה פה לפני די הרבה זמן מישהו שכתבה שיש לבת שלה הפרעת התנהגות מתנגדת.

הזכרת לי אותה, אולי יש שם דברים שיעזרו לך. כי הגיבו לה נשות מקצוע.

פריקה והתייעצות... אמהות לילדים עם ODD - הריון ולידה

נראה לי שזה היה השרשור הזה, יש מצב שהיה עוד אחד. אבל לא מצאתי.

קחי רק אם מתאים לך, אם לא תזרקי...

וזה ממש מוזר לקרוא משהו שנתיים אחורה וואו....

במיוחד כי ההתמודדות השתנתה עם הזמן ולובשת כרגע צורה שונה...

בכל אופן תודה שהקפצת לי את זה🩷

פשוט כבר אז נכנסת לי ללב ❤️❤️

אז זכרתי אותך....

חיבוק ומלא בהצלחה!

את אמא השנה אם לא אמא המילניום!!!

מורידה בפנייך את המטפחת!

אני רוצה להצדיע לך!!

(קראתי רק את ההודעה הפותחת מהשרשור ההוא)

ניסיתם אולי עבודה יותר רצינית מבחינה פסיכיאטרית, לשנות מינון תרופות או לתת תרופות יותר חזקות?

אני מקווה שיש לכם הדרכת הורים כי זה נשמע מאד מורכב.

בכל מקרה, נשמע שהיא ממש ממש מנסה בכוונה לעורר אותך, לבדוק את הגבולות שלך, ולהשיג את ליבך.

זה דורש בעיני כמה נקודות וכותבת באופן כללי, כי נשמע שמה צריך פה זו הדרכה מאד פרטנית;

1. עבודה אישית שלך מול הדברים המכאיבים שדבר כזה מציף.

2. הבנה שיש כאן נסיון להגיע אלייך, לבדוק את גבולות הקבלה שלך, והתנהלות שמותאמת לזה מצד עשה טוב- ליזום יחס חיובי כלפיה כשאפשר, ומצד שני התייחסות שומרת גבול וקונקרטית בזמן שזה קורה.

3. מענה רגשי לילדה- נשמע שהיא סוחבת מטען חריג וזקוקה בפני עצמה לעזרה

שבאמת יש לה הפרעת התנגדות מתריסה.

היינו אצל מספר אנשי מקצוע במהלך השנים ומי שעזר לנו לתקופה הארוכה ביותר היה המרכז לסמכות החדשה (שהגעתי אליהם בזכות מישהי מהפורום♥️).

יש מצב שנחזור לפסיכולוג שליווה אותנו למפגש או שניים אבל בסוף, את מה שיכלו לתת נתנו. זה עבד נהדר תקופה ארוכה ופתאום הפסיק להזיז לה והתוכנית עבודה פשוט לא עבדה יותר...

אז אני כן אשמח מאוד להמלצות למי שמכירה מטפלים באמת טובים שעובדים עם הפרעות התנהגות. (היינו אצל פסיכולוגית ילדים פעם, שנתנה לי טיפים כאלה שהיה לי ברור שיעבדו נהדר עם שאר ילדיי אבל היא פשוט לא הבינה את האירוע של הבכורה...)

אבל לא הבנתי...היום יום שני, וכתבת שתוכלי לטבול רק בשלישי...אז מחר את עושה הפסק אחרי שקיעה וטובלת בשלישי.

אם היום את עושה הפסק אז הטבילה בשני שבוע הבא.

אם הבנתי אותך נכון...

בכל אופן, מבאס ממש

וחיבוקים מרחוק.

אבל אולי תתארי לרב את המצב ותסבירי שעשית בבוקר אולי במצבך זה יתפוס?

אומנם סיכוי קלוש, אבל הייתי מנסה.

אבל אני הבנתי מההודעה הפותחת שהיא לא עשתה גם בבוקר.

וזה באמת ממש מבאס

נכון קראתי שוב ונראה שלא עשתה גם בבוקר.

כי נפצעת

כי זה קריטי ממש

וזה מה שמשתמע ממה שכתבה, אז ההפסק ביום שלישי וטבילה בשלישי.

הבנתי שהיא לא בדקה בבוקר כי חשבה שזה לא יהיה תקף במילא.

לפותחת היקרה, להבא- תעשי על הבוקר

וכמובן להשתדל לפני השקיעה לעשות שוב אבל אם יקרה ששכחת יהיה אפשר להחשיב את הבדיקה כהפסק

לא כי זה מה שמסתדר לי. להיפך

לא מסתדר

בעיקרון. גם אם את עושה הפסק בבוקר זה לגמרי נחשב. עדיף לקראת ערב אבל גן בבוקר זה טוב.

ו- אולי יש לך את הבדיקה מאתמול/שלשום? אולי רב יראה ויאמר שזה כן בסדר?

הייתי מנסה.

וזה כבר בפח

מכירה מקרים שהתירו.

שווה ממש לשאול להדגיש את המילואים לסיפור המילואים זה בפרוש חלק מהשאלה.

אם כן זה ממש יעזור לך אם לא אז זה לא שינה את המצב,לא הפסדת.

היתה פעם שהייתי חייבת לעשות הפסק ביום מסויים, לכאורה יצא עם דם

שהרגשתי דפוקה לשאול רב

אבל רק בגלל שהיה לי ממש חשוב היום הזה, בכל זאת שלחתי לרב מומחה

והתיר

אין מה להפסיד מלשאול

זה יכול להיות מביך, אבל זה יכול להפתיע לטובה

ממש אבל,יתכן וימצאו לך פתח להתיר.

ייתכן שתהיי מופתעת,אבל זה ממש שווה.

ועדיפות עם רב שממש מומחה

או אפילו להתקשר למכון פועה,תנסי מקסימום תופתעי לטובה🙏

ביאוסס

כדאי תמיד לשאול. למרות שלא הייתי תולה מלא תקוות.

חיבוק גדול גדול

ניגבת וראיתי שנקי יכול לשנות לפסיקה.... זכור לי משו במעומעם אבל אני ממש לא יודעת.. צריך לשאול..

אז מקסימום תופתעי לטובה

במיוחד במילואים - רב עם כתפיים רחבות ימתח קצת את הגבולות וינסה לרדת לעיקא הדין ואולי ימצא פתח להיתר כלשהו

מכירה שפסקו על טמפון נקי כהפסק

וגם על ניגוב יסודי

(שלא יקפצו םה פה אני אגיד שזה היה במקריםמיוחדים...)

ולהבא- אותי לימדו

הפסק עושים כשאפשרי

בבוקר, בערב לא משנה מתי

אם הוא טהור הוא הפסק

(הוא אפילו יכול להיות ביום הרביעי לאשכנזיות ומתחילים לספור מהחמישי... הוא לא חייב להיות צמוד לבדיקה של יום ראשון)

ואם יש הזדמנות נוספת לפני שקיעה- אז עוד יותר טוב

אבל לא לנסות שוב אם יש ספק שהוא לא יצא טהור ויחזלש את ההפסק הראשון

זאת תקופה וזה יעבור ( ממש רואה שככה זה עם הילדים, תקופות טובות תקופות מאתגרות.. גלים.. )

הוא לא נגדי, הוא בעדו (עוזר לי לעצור ולהסתכל שוב על הסיטואציה מנקודת המבט של הילד.. עוזר לגלות יותר הבנה)

תודה רבה, עזרת לי

1- נושמת עמוק ויודעת שזה יעבור

2- מתאמנת בלילה/זמן שקט על התגובות הרצויות מבחינתי (לא תמיד יצא הרצוי, אבל זה מצמצם נפילות)

3- מתכננת עיקופים לזמנים המועדים

קטן בפני עצמו

זה שיש לו אח קטן

לא עושה אותו גדול

לא לצפות ממנו להיות מה שהוא לא אמור להיות

זה אגב כל האישו עם ילדים

לא לצפות מהם למה שהם לא

להסתכל דרך המבט שלהם

להקדיש זמן שאת רק איתו והקטן לא מפריע ואתם משחקים ביחד או שאת מספרת לו סיפור או משהו אחר שהוא יהנה ממנו

זה בכלל לא גיל התבגרות מוקדם.

זה ילד בהסתגלות - הסתגלות לגן, הסתגלות ללידת אח.

שני השינויים המשמחים האלה טומנים בחובם הרבה פרידות, והאדמה ממש רועדת לו מתחת לרגליים.

הטנטרומים וההצקות הם הדרך של המח לפרוק את התסכול והבהלה שכרוכים בכל השינויים והחוויות החדשות.

מאד עוזר להחזיק את זה בראש. שקשה לו, זה לא נגדי.

ואת - את צריכה רשת תמיכה. כל מי ומה שאפשר, שיחזיק אותך בתקופה הזו, כדי שתוכלי להעניק לו ויסות ולא תישאבי לעוררות יתר יחד איתו.

פרקטית, ממליצה מאד על כמה שיותר משחק חופשי - בפרט משחקים אגרסיביים לפורקן ומשחקי דמיון לעיבוד רגשי, ולאפשר מרחב לבכי.

את יכולה לתת דוגמאות למשחקים כאלו?

פעילויות עם אנרגיה גבוהה כמו:

מלחמת כריות

משיכת חבל

טרמפולינה

תיפוף

פעילויות מווסתות כמו:

אמבטיה ארוכה

עיסוי

משחקים שכוללים נשיפות למשל לגרום לפיסת צמר גפן לנוע לאורך מסלול באמצעות נשיפה בקשית,

בועות סבון.

הוצאת קולות (עדיף מצחיקים)

משחקי דמיון:

בובות, פליימוביל, תני לו להוביל את המשחק ותראי לאן זה לוקח אותו.

נשמט לי החלק החשוב ביותר בהודעה הקודמת -

הטנטרומים וההצקות ירגעו ככל שהילד ירגיש יותר בטוח במסגרת ובהרכב המשפחתי החדש. התפקיד שלך לאורך התקופה הזו הוא להישאר אמא שלו - להוביל אותו, לתת לו מענה אמיתי, ולא להיפך להיות תגובתית.

זה קשה מאד ויהיו רגעים כאלה וכאלה, וככל שתשימי לב למצבי הויסות שלך, תשקיעי בעצמך שתהיי בטוב שלך, וכשתצאי מויסות תתמקדי בלווסת את עצמך במקום בלנהל את ההתנהגות של הילד - ככה תהיה לו אמא יציבה יותר להשען עליה וזה מתנה עצומה לשניכם.

ככל שאת בטוב להציע קשר ותלות בנדיבות, לתת לו להיות תינוק קטן, לעשות בשבילו גם דברים שהוא יודע לעשות לבד..

עוד חיבוק

ואם אין לך מנשא רוצי לקנות

כשתצאי מויסות תתמקדי בלווסת את עצמך במקום בלנהל את ההתנהגות של הילד.

נגיד הוא בוכה בהיסטריה, אז ללכת הצידה ולווסת את עצמי ולתת לו לבכות (אגב איך מצליחים לווסת את עצמינו כשיש רעש מונוטוני ומעצבן ברקע?) ולחזור אליו אחרי שאני נרגעת כמה זמן שלוקח לי?

כמובן לא שעות אבל זה יכול לקחת לי כמה דקות טובות, איך הוא לא ירגיש שנוטשים אותו ונותנים לו להתמודד לבד?

ואם יש לך טיפים לויסות הורי ברגעים כאלה זה יהיה נפלא.

אין קיצורי דרך או טיפים...

אבל כן יכולה לתת כיוון מאיפה מתחילים ומשם זה התבוננות, תרגול וסלילה של הדרך האישית שלך.

הא"ב של ויסות זה תשומת לב למצב העוררות שלי. לשים לב שמשהו בי השתנה - בהתחלה אני אזהה רק בדיעבד (וואו למה צעקתי ככה? אהה זה היה יותר מידי בשבילי) או ביציאה חמורה מויסות, כלומר רק כשאגיע להצפה (הילחם) או לשקיעה משמעותית (ברח) או לקיפאון (מצב שחיצונית נראה כמו עוררות נמוכה אבל מבפנים מאד אינטנסיבי).

ככל שתקדישי לזה תשומת לב ככה תוכלי להבחין בשינוי דק יותר ומוקדם יותר. ולאט לאט תתחילי לשאול את עצמך -

מה היה שם? מה בסיטואציה הזו נחווה כמסוכן וגרם למערכת העצבים שלי להתגייס באופן הזה?

תנסי לתת שם לרגש: כעס, עצב, בלבול, דאגה, בדידות... ולשהות בו קצת. להבין למה הוא פה? מה הזמין אותו?

יש רגשות ששומרים עלייך. לדוגמא - כעס הוא רגש שעוזר לנו לשמור על הגבולות. איזה גבול שלך נחצה?

אני רוצה להגיד משהו חשוב.

הרבה אנשים, כולל אותי עד לא מזמן, חושבים שויסות זה איפוק. זה לא לתת לרגש לנהל אותך, ואולי אפילו לא לבטא אותו בכלל.

אבל זה לא נכון. ויסות זו היכולת לעבור בקלות בין מצבי העוררות השונים ולא להתקע במצב עוררות לא מותאם.

אם מערכת העצבים שלי העלתה הילוך בזמן שאני נמצאת לבד עם כמה ילדים סוערים - זה תקין ונורמלי. אם אני נשארת בעוררות גבוהה כמה שעות אחר כך זו תקיעות.

אם הילד שלי בטנטרום, וזה מעצבן אותי והרעש באוזניים וכו', אני יכולה לקחת כמה נשימות טובות ולהזכיר לעצמי שאני לא בסכנה, ושאני האמא ואני פה בשבילו, קצת להרגיש את הקרקע עם הרגליים, לשתות מים (עדיף בקשית), אפשר מנטרות (מכירה את הסיפור על מוניקה ותמי?)

אם אני מרגישה חוסר אונים ושקיעה אני יכולה לעשות משהו מעורר - טפיחות על עצמי להרגיש את הגוף, אולי לאכול משהו, לשטוף פנים.

יש כל מיני טכניקות לויסות. העניין הוא שאני לא צריכה לחדול את הבכי כדי להרגע. אוטומטית זה הופך אותי להרבה פחות תגובתית והרבה יותר מובילה.

מעניין שדווקא בסיפור של מוניקה ותמי כן מרגיש שויסות זה איפוק. יודעת שזה בא להעביר מסר אחר אבל זה עדיין קפץ לי.

נתת לי המון נקודות למחשבה וגם כמה מעשיות, מעריכה מאוד!

של האמא. היא לא מתנתקת, כמו שחלק מאיתנו עושות כשהילדים שלנו מעצבנים אותנו, אלא נשארת בנוכחות, בקשר עם עצמה ומרגיעה את עצמה.

הילדים מרגישים את ההורה.

אם ההורה נמצא פיסית אבל בריחוק רגשי ואף בהתנגדות, לא בטוחה שזה עדיף על כמה דקות הירגעות בצד וחזרה במצב שקול ומחובר יותר.

בנוסף, לגבי עצמי אני יודעת שאני במצב חזק של חוויה חזקה (כעס, בהלה וכו')

אני לא ממש שמה לב מי נמצא סביבי. הגיוני שגם ילד בטנטרום כ"כ בתוך החוויה שלו,שיש עוצמות שהוא לא מחפש את הקרבה או המבוגר האחראי. אלא רק אחרי ירידה מסויימת יש קשב כלשהו למסביב ואז הוא יחפש את ההורה קשוב לו.

כתבת ממש במקום

ואני גרה בתוך מנשא😅

כבר עשה לי טוב לקרוא..

אני משתדלת מאד להיות פנויה בשבילו אחהצ, יש ימים כמו היום שהקטן לא רגוע ואז זה הרבה יותר קשה. מודה שבכללי זה קשה לי כי אני מאד משימתית ובא לי שהיום יתקתק כמו שאני אוהבת.. ואני מנסה לזכור שהוא מחפש קצב אחר.

להתכונן מראש- איך מתכוננים? מה אני רףאמורה להגיד לו כשהוא מרביץ לי/ נדבק אלי/ מציק בכוונה?

נניח אם הוא מרביץ אני כן לפעמים אגיד- לא מרביצים לאמא אבל בעיקר להתכונן איך אני מעבירה אותו לפעילות אחרת

או אומרת לו, אתה רוצה עכשיו איקס, אבל אני עסוקה וקשה לחכות נכון? בוא נספור עד 10 (למשל, תלוי מה מה אני באמצע) ואז אני אביא לך איקס ונוכל לשחק יחד

ומתחילה לספור

אין לי עכשיו סיטואציה ספציפית, אז כתבתי קצת מעורפל מקווה שזה היה מובן

זה לפרוק את האגרסיביות בדרך לגיטימית, למשוך אותו למשחק אגרסיבי לפני שהוא מרביץ לך או מציק בכוונה.

אם הוא כבר בהתקף זעם את יכולה לנסות לכוון אותו להרביץ לכרית או לנשוך מגבת, לא בטוח שהוא יזרום.

כשהוא נדבק אלייך - להבין שהוא במרדף. הוא חייב לוודא שאת כאן איתו ולא נעלמת... לתת לו את ההיצמדות שהוא צריך עד שהבהלה תרד. הכי טוב ליזום מרדף הפוך - אתה עכשיו איתי ולא הולך לשום מקום! אני רוצה חיבוק, אני צריכה לנשק פה מישהו, בוא נשחק ביחד, תביא ספר שאקריא לך, אני צריכה לעשות איקס בוא תעזור לי.

זו המשימה שלך עכשיו..

ובשולי הדברים היכולת לנכוח בלי לרוץ לעשיה היא מתנה נוספת שתישאר לך בע"ה מהתקופה הזאת.

לא מובן מאליו שאת יודעת לומר שהוא לא אשם...

אז מלבד המנטרה של הגיל (הוא קטן וזה הגיוני), לי עוזר (לפעמים...) להזכיר לעצמי שהוא מתנהג ככה כי קשה לו. קשה לו עם מה שאמרתי עכשיו, קשה לו לווסת את עצמו, קשה לו להרגיע את עצמו, קשה לו ולכן הוא מתנהג ככה. לא כי הוא רע או כי הוא לא אוהב אותי (אף שלפעמים הוא מצהיר ככה...) אלא כי פשוט קשה לו.

(אני מתמודדת עם טנטרומים בגיל גדול, אז עניין הגיל לא יעזור לי פה...)

וברמה הפרקטית - עוזר לפעמים להסיח את הדעת, הכי טוב במשהו שנותן לו אחריות כגדול. בגיל של הבן שלך זה יכול להיות: "בוא נראה אם תצליח להביא טיטול חדש לתינוק" או "בוא נראה אם תצליח לאסןף פה את המשחק לפני שהתינוק יגמור לינוק", וכדומה.

ולפעמים האסטרטגיה האפשרית היא להתעלם... להגן על התינוק, ולתת לילדון למצות את העצבים עד שייגמרו... (אני לא בטוחה שזה לגמרי נכון בגיל של הבן שלך. בכל אופן, לפעמים מגיעים למצב ייאוש כזה שאין ברירה...)

כשהוא בטנטרום אני מזכירה לעצמי שאין מה לדבר איצו עכשיו כי עכשיו הוא לא מווסת, הוא לא פנוי לשמוע, זה לא הזמן לחנך כי זה רק יגביר את חוסר הויסות שלו.

ועוזר לי ללמד אותו דרכים להירגע, וגם לזכור שילד צריך מבוגר בשביל זה והמבוגר תריך להיות רגוע, אז משתדלת כמה שאפשר להרגיע את עצמי, את הכעס שהוא מעורר בי, את החוסר אונים שלי וכו' וכשאני רגועה הרבה יותר קל לי להרגיע אותו.

כאילו אני הילד- אמא אני אוהב אותך, אמא אני שרוף עלייך, אמא איך אני רוצה להיות קרוב אלייך..

פשוט אומרת לעצמי

עוזר לי

גם כן- אח חדש והסתגלות לבת שנתיים. לפני כמה ימים עליתי על שיטה, הגברת שגעה אותי ובכתה על כל דבר קטן ודברה בקול בכייני נודניקי ומעצבן ובאמת שרציתי לצאת עליה. ואז בגלל שרק רציתי שקט הצעתי לה לשחק את משחק השקט, והתחלתי לדבר בלחישות, וזה עזר לי לא לצעוק, וזה עשה קצת שקט בבית. ומאז כל פעם כשעולה לי אני משחקת עם עצמי בראש משחק השקט. נראה כמה זמן זה יעזור.

נשארת ברמת הקשב

כלומר מגיבה בשיקוף של מה שהוא סיפר

לא רואה צורך להוכיח ילד שמציק

כל הילדים מציקים ברמה כזו או אחרת

אם הגננת היתה רואה שיש בעיה היא היתה מטפלת

אני לא 'עונה' לילדים

רק אם הם שאלו משהו ספציפי של מידע

אם הם משתפים

לא משנה מה

חיובי/ שלילי אני מקשיבה ומתעניינת

לא מייעצת

אם לא שאלו ספציפית לדעתי

כי בעיניי לייעץ/ להוכיח זה לא נכון ולא מועיל

של סכנה/ פגיעה

ומאוחר יותר מנסה בנינוחות ובזמן רגועלהבין את הסיטואציה, למה הוא הציק, מה הוא חושב על זה..

ךא רוצה לפתוח דיון אבל ממש לא כל הילדים מציקים, וכמי שהבת שלה חוותה המון הצקות, חבל לי שהורים לא לוקחים את זה יותר ברצינות, ועדיף כמה שיותר מוקדם

לפעמים קשור לילד שהציקו לו ולפעמים הוא סתם קורבן למצב רוח של מישהו אחר.

אם הילד שלי היה מספר לי שהציק הייתי בטח אומרת משהו כמו "אוי" או "חבל" ואז הייתי שואלת אותו למה ומה היה שם, וממשיכה בהתאם למה שהיה מספר לי.

איך הוא הרגיש… ואיך הילד השני הרגיש

זה לעשות למישהו אחר מה שנעים לנו

ולא לעשות למישהו אחר מה שלא נעים לנו

כדי לפתח רגישות/ אמפתיות/ אכפתיות

אני לא יודעת אם אני עושה נכון

אסל זה מה שולה לי

אם הוא סיפר לך את זה כגילוי לב ובדרך כלל הוא לא נפתח זה משהו אחר וצריך להיזהר כדי לרכוש את אמונו אז אולי לא להגיב ישירות

ובהזדמנות אחרת לדבר על הנ"ל

ככה נראלי..

היא לא צ'ופר שאנחנו מעניקים על התנהגות טובה ולהיפך, מונעים בעת התנהגות רעה.

אני מציינת את זה למרות שאני בטוחה שאת לא חושבת ככה, כי ההתניה הזו שחלקנו גדל עליה יכולה להיות טבועה בנו וחשוב לתת לה מילים ולהעלות אותה למודעות.

תשומת הלב שלנו אמורה להיות זמינה תמיד, וכשהילד בקושי אז עוד יותר. לא ההתנהגות שלו היא זו ש"מזכה" אותו בתשומת לב, אלא הצורך שמאחוריה.

אם את מתלבטת אם לכעוס או לא, סימן שהאופציה השניה זמינה לך ב"ה. אז לא.

הילד הציק, צאי מתוך הנחה שקרה משהו שהיה יותר מידי בשבילו והוא לא הצליח להתמודד בדרך טובה יותר. תקשיבי בתשומת לב - מה היה שם? איך את יכולה לעזור?

מידע שאפשר להעביר לאמא זה מידע שאני יכול לדעת בעצמי. ככה בונים מיומנויות ויסות.

אתה שמח שהצקת? זה עשה לך טוב בלב?

מה הילדים האחרים אמרו? מה הגננת?

בעיני כדאי גם להסביר: לפעמים כשרע לנו בלב, או כשאנחנו רוצים שישימו לב אלינו ולא מספיק שמים, ואנחנו לא יודעים מה לעשות, אז אנחנו מנסים להציק לחברים...

לנסות להבין מה הגורם, ולתת לו אמפתיה לקושי שיש מאחורי זה, יחד עם הבנה מה נכון לעשות להבא

או כותבת בקבוצה אמהות: "מחפשת בגדי חורף לתינוק 12-18" ומקבלת שקית הכל כלול.

בקיוי ראיתי מבצעים טובים

אשמח לשמוע על עוד

מן הסתם יש יותר זולים במקומות פחות מותגיים, אני מעדיפה את המוכר והאיכותי.

בנקסט המחירים די קבועים וסבירים,

בשאר המקומות קונים במבצעים (אני משתדלת בסוף עונה להתכונן כבר לשנה אחרי...)

בנובמבר יש בד"כ מבצעים משמעותיים אם את יכולה לחכות כמה שבועות, ואם לא אז תשווי עכשו מחירים ומבצעים.

(שימי לה שקניה באתר זולה יותר מהחנות) בזאר שטראוס ולידר

קרטרס יושב יותר יפה על הגוף

אז יש שם מחירים נמוכים מאוד

אישית אני קונה בהד הלום

10% (בנוסף על מבצעים למיניהם)

קוד קופון CARTYONA

זה לא אפשרי יחד עם מועדונים אחרים.

אז אם יש לך כרטיס הנחה אחר כמו תמורה או בהצדעה - זה עדיף...

בקיווי, לידר.

לפעמים אני מנצלת שוברים או קונה מבצעים גם בפוקוס, גולף.

אני עוד לא התחלתי לחשוב על בגדי חורף.

יש עוד זמן עד שבאמת נצטרך, לפחות איפה שאנחנו גרים.

ועד אז יהיו יותר מבצעים.

בינתיים אצלינו עוד לובשים קייצי.

אני כן צריכה לראות אם יש לי סוודרים לכל הילדים, ולבנים בגדים עם שרוול ארוך וגרביים.

המחירים שלהם סבבה והאיכות מעולה לכל החורף.

כשמגיע סוף עונה משלימה עם המבצעים בשאר החנויות

משתדלת ללכת לחנויות יד 2, או לקבל מהסביבה. מה שחסר משלימה במקומות כמו השוק או נקסט

החוגים הם פחות שיקול בעיניי והייתי מוותרת עליהם לטובת טיפול כזה או אחר בלי להתלבט בכלל

חוץ מזה אין לי עצה אבל חיבוק♥️

תתחילו לשחק יחד, לצבוע, שירגיש בטוח איתכם, לאט לאט תנסו לשאול שאלות בנושא, למה קשה לו להיכנס לכיתה, ספרו לו על חוויות ילדות דומות שלכם, שירגיש שאתם חלק מהעולם שלו.

רעיון של אפרת לקט שנקראחוג עם אמא, פעם בשבוע קבוע בלוז שהילד יודע שזה זמן שלו איתך, שעושים בו משום כיף ילד, בלי משימות ובלי ביקורות, רק להיות שם איתו ולבנות קשר.

מעבר לזה, חושבת שאם הסל מוגבל טיפולים רגשיים/חברתיים/הדרכת הורים קודמים לחוגים פנאי, במיוחד בגיל הזה..

היא כבר תדע להפנות אתכם לדברים נוספים אם יהיה צורך, ובעיקר תדע למקד אתכם מה כל ילד צריך (לא בהכרח טיפול, אלא דרך לעבוד איתו בבית).

וכן, גידול ילדים מאתגרים זה דבר יקר...❤️

בכל אופן, החוגים נמצאים בתחתית הצרכים, אלא אם כן הם עוזרים גם רגשית. וגם אז אפשר לבדוק אם באמת דווקא החוג הזה נצרך, או שעדיף משהו אחר, מועיל יותר או זול יותר או שניהם. אבל אם הם נטו בשביל ההעשרה - אז עדיף לוותר עליהם ולהשקיע את הכסף בטיפול הרגשי בילדים.

יסודי ושורשי

ובאמת ללכת על יחסית בטוח..

אפשר פסיכולוגית ואפשר מישהי תותחית בתחום . ממש.

יש את יעל זקש שפה היא בניק נגמרו לי השמות,

שעושה גם הדרכת הורים

אני ממליצה ממש!!!!

כל הכבוד לך שאת מטפלת ועושה!!!

ובע"ה שתראו ברכה

תשתפי..

תעבדי איתם בשיתוף פעולה..

תציפי את הקשיים, תבקשי עזרה בחשיבה איך לקדם ובמענה מותאם וכמובן תתני כלים ודברים שעוזרים לך בבית.

מערכת החינוך אמורה לעבוד בשיתוף עם ההורים. כדאי להתייחס לזה שמזמינים הורים לא כאל עונש לילדים/לכם/ביקורת על ההתנהלות ההורית שלכם, אלא פשוט שותפים שעובדים יחד ויושבים לפגישת עבודה וחשיבה..🙂

אם לך יהיו הכלים לעבוד איתם נכון תוכלי לעזור להם במגוון התמודדויות במקום לטפל בכל התמודדות בנפרד ולא רק "להרוג את הבעיות כשהן קטנות"

אלא אפילו למנוע אותן.

את יודעת להסביר מה מלחיץ אותך בפניה להדרכת הורים? אולי אפשר לפרק את התחושה שזה מעלה בך על מנת לאפשר את הצעד הזה.

בלי קשר להודעה הזאת ספציפית, רציתי להמליץ לך על התכנים של לריסה גינת. (בעקבות בקשה קודמת שלך להמלצות)

אני עוקבת אחריה ברשתות החברתיות די הרבה זמן והיא נהדרת. זה כמובן לא מחליף הדרכה. אבל זה כן נותן הצצה ושפה חדשה, עובד על שינוי חשיבה לגבי התנהגויות של ילדים.

ליועצת בית הספר, התפתחות הילד לקבל כיוון מהם לפי התיאור למה שאתם צריכים

כי בהבנה שלי גם הדרכת הורים כללית היא לא פותרת את הבעיה כי אולי יש משהו יותר ספציפי כמו קשב ודברים בסגנון והדרכת הורים לא ממוקדת לא מאוד עוזרת

ואני רוצה להגיד לך משהו בכלל לא בכובע מקצועי.

יש לי חמישה ילדים. מדהימים באמת. חכמים, מצחיקים, מוכשרים בצורה יוצאת דופן בתחומים שונים.

ויש להם גם קשיים משמעותיים. לא אפרט כאן כי אני לא אנונימית, אבל בואי נגיד שאני מכירה היטב את מסדרונות בית הספר ואת יכולה לתאר לעצמך שלא הלכנו להדרכת הורים מעודף כסף...

הובכתי, ואני עדיין מובכת פעמים רבות מההתנהגות שלהם. הם מאתגרים אותי ברמות שקשה לדמיין.

מה שהכי עזר ועוזר לי זה הדברים הבאים:

1. הבנה עמוקה של הילד. להתמודד עם ילד בטנטרומים זה בלתי נסבל, אבל להתמודד עם ילד מתוסכל ומבוהל שמתקשה להסתגל זה משהו שמגייס אותי כאמא לעזור לו. המופע ההתנהגותי הוא אותו מופע, אבל אני חווה את זה עם פשר ותכלית.

2. הבנה עמוקה של עצמי. לשים לב אלי, להיות בחמלה ובמודעות לגבולות היכולת שלי, לקבל עזרה ותמיכה בחלקים שאני לא מצליחה.

3. כלים. איך לעבור מהורות פסיבית שעסוקה בלצפות מהילד (ולהתאכזב) להורות פרו-אקטיבית שנותנת לילד את הצרכים שלו כדי שיוכל לגדול, להבשיל, להתבגר ולהשתלב במשפחה ובחברה.

לגבי החוגים הייתי מוותרת עליהם בלי קשר לכסף.. אבל בכל מקרה הדרכת הורים היא הדבר הכי חסכוני שאת יכולה לעשות. זה ישפר את איכות החיים שלכם, יפחית מתח, ויפנה לך אנרגיה לעשיה בתחומים אחרים, יחסוך לך שלל טיפולים רגשיים ופיזיים בעתיד בע"ה וככל שהילדים צעירים יותר ככה טוב.

שהורות היא מסע חיים.

לא יהיה קסם שיפתור את כל הבעיות עם הילדים, אבל ככל שתסכימי לצעוד בדרך עם הילדים האלה והאתגרים האלה, את תתפתחי יותר כהורה וכאדם.

ההורות היא שלב התפתחותי מדהים מאין כמוהו, זו הזדמנות להמשיך את מה שלא התאפשר בילדות, זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

את כותבת שבטח יזמינו אתכם בקרוב ליועצת וגם שם יציפו קשיים, זה אומר שגם בגן הגננת העלתה קשיים? כותבת את זה כי נראה שהקשיים האלו רודפים אתגם הרבה זמן וכי זה מקשה עליכם מאוד..

אני ממליצה להתחיל פניה להתפתחות הילד, אין מה להפסיד(כן יש תורים ארוכים שזה קצת באסה)

וממליצה על הדרכת הורים(ממליצה לבדוק הכשרה מתאימה, כדאי פסיכולוג)

ובלי קשר אם תחשבי על טיםול רגשי לילדים יש טיפול דיאדי ככה שגם את חלק מהטיפול. והמטםל יכול לראות את האינטרקציה בינך לבין הילד ותוכלי ללמוד שם איך לגשת אליו וכו'..

בהצלחה. חייבת להגיד שרואים שאתם הורים אלופים בהצלחה!!

1. אני הלכתי לקורס שהתחיל כשהייתי בשבוע 32/33 בערך. גם כן ידעתי הכל, ועדיין הרגשתי שתרם לי להקדיש לזה זמן ופניות.

2. טבלתי אחרי 4+0, 3+6, ו5+0 בהתאמה לידה ראשונה עד שלישית.

3. לא היו לי תפרים בכלל, חזרתי לקיים יחסים במקווה אחרי 4 שבועות בדיוק ולא היו כאבים בכלל בכלל

בשעה טובה בהצלחה!

לגבי קורס - השאלה לדעתי מה את רוצה לדעת, יש כאלה שרוצות לחוות את הלידה בצורה מסוימת ובשביל זה לא מספיק רק הידע הפיזיולוגי וכו'. וגם בקורס נותנים לך קצת שיטות לגבי התמודדות עם הכאב והצירים אז בכל מקרה יש מה להוסיף על השלבים הטכניים של הלידה

טבילה - ממש משתנה, אצלי בסביבות החודש וחצי אם אני זוכרת נכון

ולגבי יחסים - שוב, משתנה ממש. רוני_רון כתבה לך את הקיצון האחד אז אני אהיה לקראת הקיצון השני - עד היום (שנתיים בערך) אחרי הלידה אני מרגישה לפעמים את הצלקות ביחסים. זה ממש תלוי במה שהיה לך בלידה וכמה נקרעת

שיהיה לך בקלות ובשעה טובה ובלי תפריםם 🌸

ללידה, כדאי ללכת למשהו זוגי, המתייחס לפן הזוגי, רגשי.. זה לא פחות חשוב מהפן הפיזיולוגי. שבעלך ואת כמובן תבינו את הרכבת הרים ההורמונאלית, הרגשית שאחרי לידה. שישמע כמה חשוב שאת תנוחי אחרי הלידה...

לגבי דימום- לרוב עשיתי הפסק אחרי שישה שבועות מהלידה, זה אומר לטבול 7 שבועות אחרי הלידה. הדימום החזק רק כמה ימים אחר כך זה רק טיפטופים , עוצר וממשיך אחרי כמה ימים שוב .. אז לא לנסות לעשות הפסק אם יש רק יום אחד נקי...

יחסי אישות - ב"ה ממש לא חייב לכאוב .. ההמלצה הרפואית 6 שבועות אחרי לידה.

טבילה בין חודש לחודש וחצי

יחסים ללא כאבים, לא זוכר מתי אבל לקח זמן לגוף להתרגל.. לא מיד

בשאר הלידות ב"ה לא כאב אבל לידה ראשונה זה קצת טראומתי, לי לפחות.

לי לקח 7 שבועות בלילה הראשונה ו8 וחצי שבועות בלידה השניה 😒

לגבי 3.

לידה ראשונה 12 שבועות, שניה 8, שלישית 7 שבועות, רביעית 9 שבועות חמישית, 7

לידה ראשונה- כמעט 12

לידה שניה 10+

לידדה שלישית 10+

לידה רביעית 10+

לידה חמישית (תאומים) 9

לידה שישית 8+

1 חושבת שכדאי, זה חשוב גם עבור הבעל

2 אצלי חמישה שבועות (לידה ראשונה והקפדתי ממש לנוח)

3 שבעה שבועות ורק בחודש- חודשיים האחרונים יכולה לומר שזה לגמרי לא כואב

לוקח לי חודשיים וחצי בערך

זה תלוי בכ"כ הרבה דברים (הנקה/מניעה/חוזק גוף וכו')

נטהרתי בין 4 ל5 שבועות

2 לידות עם תפרים

עבר בשלום

לא עשיתי אף פעם קורס אז לא יודעת לענות.

בין חודש לחודש וחצי. בגדול- ככל שתנוחי יותר ככה תחלימי מהר יותר. 6 שבועות כמה שפחות להסתובב. בטח שלא לצאת לקניות וסידורים. לא להרים סלי כביסה, לא לעמוד לשטוף כלים. הרבה נשים מספרות שכשהן מסתובבות הכתמים או הדימום חוזר גם אם היו כבר כמה ימים בלי כלום. הפסק עושים רק אחרי כמה ימים שנראה לך שאפשר, כי יכול להפסיק לכמה ימים ואז לחזור בגדול. ולשאול רב על כל ספק!! יש הרבה הקלות אחרי לידה.

כל אחת מרגישה אחרת. וגם אצל אותה אישה יכול להיות שונה מלידה ללידה. יש רופאים שממליצים לחכות 6 שבועות. יש נשים שמקפידות על זה ויש שלא. יש שחוזרות להכל אבל המקום קצת רגיש, ויש כאלה שצריכות זמן. יש כאלה שההנקה גורמת ליובש שם.

והזכירו כאן, ואוסיף גם, יש רכבת רגשית אחרי לידה. פתאום נשים מוצאות את עצמן רבות עם הבעל על כל דבר. או בוכות בגללו או בגלל אנשים אחרים שרוצים לעזור בדרך טובה או פחות.. והכל לפעמים נראה כמו הר גדול... לאט לאט הדברים מתאזנים. גם ההורמונים. וכדאי להכיר את זה. זה נורמלי. זה טבעי. וזה יעבור.

בעז"ה בבריאות, בידיים מלאות

ועם הרבה תפילות על הכל.

כי את הקורס התחלתי ממש מאוחר אבל הוא היה קצר ולא מוצלח אז לא ממליצה.

2. מאוד משתנה. בגדול הכי מוקדם ששמעתי זה סביבות 3.5-4 שבועות אבל יש כאלו שלוקח להן אפילו קרוב לחודשיים ויותר אז תתאזרי בסבלנות. אצלי ספציפית בשתי הלידות 7 שבועות בדיוק אחרי. לידה ראשונה ניסיתי קצת קודם ולא הצלחתי והיה הרבה עוגמת נפש והרבה רבנים ובודקות מעורבים.... לידה שניה מלכתחילה ניסיתי 6 שבועות אחרי והלך מושלם בלי שום בעיות.

3. מאוד תלוי בתפרים ובמי שתפר. לי היה תפר רציני וארוך וגם תפירה לא מוצלחת במיוחד ואני שנתיים וחצי אחרי ועדיין כואב מפעם לפעם (מאז כבר עברתי עוד לידה אבל לא היו בה תפרים)

הרבה רשמו פה שכואב אחכ זמן ולפעמים זה לא עובר..

זה מביא אותי לשאול- לא עדיף אם ככה כבר קיסרי? התאוששות יותר ארוכה אבל לפחות לא פוגע בקשר הזוגי וההנאה...

אבל סתם ככה הנקה ושינוי הורמונלי יכולים לגרום לשינוי באזור ליובש או כאב

וקיסרי עצמו לא פיקניק בכלל מחברות שלי שעברו.

אה ואני דיממתי הרבה פחות וטבלתי יותר מוקדם מחברה שעברה קיסרי ככה שזה לא מדד בכלל.

בתור אחת שסבלה מצלקת מתפרים בלידה, עדיין הייתי בוחרת קיסרי בגלל זה

כידוע, רפואה היא לא מדע מדוייק. מאוד לא מדוייק, ותופעות לוואי והשלכות בריאותיות לטווח הרחוק יש בכל אחת מהאפשרויות.

לכל אחת משתי האפשרויות יש יתרונות, חסרונות וסיכונים.

אחת מתופעות הלוואי של ניתוח קיסרי היא הדבקויות ברחם וסיכון ממשי להריונות הבאים. ובפרט מגבלה על מספר ההריונות הנוספים.

גם לידה קיסרית לא מבטיחה שלא יהיו שום קשיים ביחסים לאחר סיום תקופת משכב הלידה - כיוון ששינויים הורמונליים בתקופת הנקה משפיעים על התפקוד התקין (יובש ואי נוחות… כאבים בבטן באזור הצלקת לאורך חודשים רבים)

כדאי לך לבדוק ולקרוא - יש הרבה מידע באינטרנט בנושא.

גם מומלץ להתייעץ עם כלי AI. ל AI יש מקורות מידע חזקים מאוד בנושאים רפואיים.

אני מעדיפה לנסות מלכתחילה את הלידה בצורה הטבעית שלה ולא בניתוח, מרגיש לי יותר בטוח וכמו שכתבו פה - עם פחות סיכון להריונות הבאים, ומשהו בזה שהלידה בדרך הטבעית שלה מרגיע אותי קצת.

ואצלי הכאב או חוסר הנוחות שנשאר לי מהצלקות לא מונע ממני חיי אישות והנאה. לפעמים זה כן פחות נעים אבל לא כל הזמן. זה משהו שלומדים להסתדר איתו. ברור שעדיף בלי זה, כן? ובעיקרון יש דברים שאפשר לעשות כדי להקל על המקום אם זה ממש מפריע וכואב, אני אישית הפסקתי לנסות לטפל בזה כל עוד זה לא מפריע ברמה שמונעת ממני להיות עם בעלי. אם למישהי זה כואב עד כדי כך שהיא לא יכולה לקיים יחסים - בד''כ יש מה לעשות כדי להקל.

סורי על האריכות חחח

גם לתינוק מאד חשוב לעבור לידה נרתיקית אם יש אופציה כזו. המעבר בתעלה חשוב לו ממש להמשך החיים. יכולה לספר על הילד שלי שנולד בקיסרי שנולד עם רגישות יתר וממש הרגשתי איך זה קשור לשליפה הפתאומית מהרחם החוצה..

האמת הופתעתי ממנה.

אני סובלת מכאבים ביחסים שדורשים טיפול אחרי כל לידה במשך תקופה. ועדיין לא הייתי בוחרת בחיים שיחתכו לי את הבטן להוציא את התינוק. זה מפחיד ממש. וממה ששמעתי כל ההתאוששות אחר כך הרבה יותר קשה וכואבת. וחוץ מזה יש משהו מאוד מיוחד בלידה שלא הייתי רוצה לוותר עליו.

קורס לדעתי עוזר להתכונן רגשית בעיקר

אני טבלתי ב2 הלידות 5 שבועות אחרי הלידה

לא היו לי תפרים אבל כן כאבים

אז תדעי שלפעמים הכאב דורש טיפול ולא תמיד זה רק הזמן יעשה את שלו

בלידה הראשונה היו לי כאבים בגלל יובש מההנקה ואובסטין עזר לזה

בלידה השניה כיווץ יתר שמצריך פיזיו רצפת האגן

והרבה זמן אמרתי שזה הגיוני שכואב אחרי לידה וניתן למקום להתרפא וכו'

תכלס בזבזתי זמן שיכלתי פשוט לטפל....

לגבי קורס, אני לקחתי קורס יותר של מודעות,

על חשיבה חיובית, נשימות וכו', עזר לי מאוד בלידה

לידה ראשונה טבלתי אחרי 6 שבועות, שניה אחרי 7.

בשני הלידות לא כאב לי כבר מיד אחרי הטבילה

ראשונה היתה עם תפרים, שניה בלי

אבל זה לא גרם לי לכאבים ב"ה

תפרים זה דבר אחד אבל יש עוד סיבות לכאבים אחרי לידה וחשוב לטפל בהם.

שרירי רצפת אגן מכווצים יכולים לגרום לכאב בזמן יחסים

הנקה יכולה לגרום ליובש באזור שיכול לגרום לחוסר חשק ולכאב.

כמו שאת מבינה זה דברים משתנים, לכל אחת יכול להיות משהו מזה או כמה דברים ויכול לא להיות כלום, וברמות שונות.

ולא בטוחה שכאס של שרירים תפוסים עוברים לבד

אפשר ללכת לפיזיותרפיה לרצפת אגן בשביל זה.

הייתי משקיעה יותר בהכנה נפשית ורגשית

בעייני זה מאוד משמעותי

יש לך ידע לגבי אסטרטגיות להתמודדות עם צירים? מבחינתי זה החלק הכי חשוב בקורס, חוץ מההבנה לגבי התהליך ושיטות התערבות מקובלות.

אני טבלתי בין 6-8 שבועות אחרי לידה.

זה יכול להיות מיד ויכול לקחת כמה חודשים, לפעמים צריך פיזיו' של רצפת האגן ו/או משחה.