הציעו לה בחור שלא למד בישיבת הסדר. היא סירבה כי זה משהו שהיה חשוב לה. 

המשיכה לצאת ולצאת ולצאת. ולצאת. 

בסוף הציעו לה אותו שוב. החליטה לנסות. וזהו. התחתנו. 

אצלנו סתם משעמם- 

חברה שלי יצאה עם חבר שלו. הכירו ביננו. ונפרדו לדרכם. 

מפה לשם, משם לפה- התחתנו 

ורק כדי לאזן את ממוצע גילאי החתונה פה- זה היה בגיל 37. 

הכרנו דרך זוג שמשדך

שהבעל הוא חבר של בעלי.

התחתנו קצת אחרי שחגגתי 19

ואני מעדיפה לא לפרט איך הכרנו למקרה שיזהו פתאום..

התחתנתי בת 23.5

אני התחתנתי צעירה, סתם פשוט היו פה הרבה שרשורים שהיה נשמע לי שהרוב פה התחתנו בגיל 19-21.. שזה עוד יותר צעיר ממה שאני הייתי. 

אל תשאירו אותי לבד בשרשור!!! 

אני אספר קודם על אמא שלי  זה היה ממש הזוי,אמא נסעה באוטובוס ואיבדה סידור,

היה בסידור שם  ומספר טלפון,(אז היה רק בבית טלפון)ומשהו מתקשר לעשות השבת אבדה

סבא שלי הסביר לו איפה הם גרים,כשהבחור הגיע סבא הביא לו לשתות וסתם שאל אותו מי הוא

וכ,,, והבין שהוא בן תורה ואיפה לומד וסבא שלי פנה לשדכנית וככה נהיה לי אבא. את הסיפור שלי

אולי יותר מאוחר,אבל  הכי חשוב לדעת שהכל ממש הכל זה משמיים.שוב תודה על השרשור.

התחתנו קרוב לבני 28

התחתנתי קצת אחרי גיל 19 בעלי גדול ממני בחמש שנים 

בהתחלה הציעה ובעלי לא הייה פנוי באמצע פגישות...

ואז כשהוא התפנה אני הייתי לפני פגישה ראשונה עם מישהו אחר 

אבל משהו אמר לי שהשידוך עם בעלי יותר מתאים אז ביטלתי את הפגישה הראשונה

ונפגשתי עם בעלי במקום והשאר היסטוריה.....

אבל הכי מצחיק

גם שבקשתי דברים שטותיים

לא אכפת לי מהאף ושיהיה בגובה 1.69 (לא יודעת למה דייקתי)

מפה לשם זה מה שהוא בדיוק- אף של רומאי (בעיני חמוד ומקסים

ובול אבל בול 1.69!!!!!!!!!!!

אני 1.52 אז לא רציתי יותר מידי הבדלים

זה היה בגיל 18 יצאנו חודש ואחרי שלושה חודשים התחתנו! ב"ה! 

תמיד מצחיקה אותנו.

אם מישהי זיהתה אשמח לדעת

אז ככה אמא שלי התקשרה לדודה שלו לבקש מספר של שדכנית מפה לשם היא הציעה אותו ,אבל הוא לא רצה אז...

אחרי חודש או קצת יותר הוא רצה ויצאנו 

רק אחרי שסגרנו נודע שהיא לא מכירה אותי וראתה אותי פעם ראשונה איזה שבוע לפני שסגרנו וגם זה בלי לדעת שזה אני

והתחתנתי בגיל 19.5 בדיוק

אשריכן, אני בגיל 19-20 ממש לא הייתי בעולם של שידוכים... 

זה הגיע קצת אחר כך. התחתנתי בגיל 23.5 אחרי חצי שנה שיצאנו. 

בהתחלה רציתי לחתוך, אבל הלכתי עם האמונה 'לא מחליטים בפגישה הראשונה'. ב"ה לא הצטערתי אחר כך, למרות שלקח קצת זמן בכל זאת. 

ממש סיעתא דשמיא כל ההיכרות והקשר שלנו. השגחה אישית לגמרי!! 

שרשור מתוק מתוק  

האמת שהכל היה בצורה ממש לא צפויה, המשפחות לא ממש קשורות😁

אבל אם אפרט זה עלול להיות אאוטינג😜

מה שבטוח שאחרי פגישה ראשונה שנינו חשבנו שזה זה

והתחתנתי בגיל 22

התחתנתי בגיל 22

הוא 26.5

ברמה שקופאית לא הסכימה למכור לו יין

אחרי שנים שבהן הוכרזתי כבררנית ולא רוצה להתחתן
חבר של אחי הקטן ממני בכמה שנים אכל אצלינו בשבת, אני כבר ידעתי ונסיון של שנים בהם לא מצאתי רצון בא"א אפשר לי לתת אמון ברצון הפעם.
אחרי כמה רמזים מצידי אחי הכיר בנינו
תוך שבוע החלטנו להתחתן, נשואים שנתיים
מודה על כל יום. ב"ה

הצעה של שדכנית שמכירה את אמא שלי

אחרי פגישה ראשונה המשכתי כי לא היה על מה להוריד ובסה''כ היה נחמד

אחרי פגישה שניה המשכתי כי היה לי נעים איתו והסכמנו בדברים שהיו חשובים לי ולא היה משהו מהותי להוריד בגללו

אחרי פגישה שלישית כבר נהיה לי ממש נחמד והתחברנו יותר והיתה אוירה טובה

ובפגישה רביעית סגרנו

והתחתנו אחרי 3 חוד' בדיוק

לפעמים אין לי בוסטרים לכולם (כשלוקחת עוד ילדים מלבד שלי)

ואז הגדול ביותר יושב בלי בוסטר אבל תמיד עם חגורה.

אגב יש לי נסיעה של דקה וחצי מהגן של הילד עד לבית ותמיד שניהם חגורים בזמן הזה.

זה לא רק עניין של בטיחות אלא גם הקניית הרגל

שידעו שאין דבר כזה לנסוע בלי חגורה.

אבל ממה שנראה לי,

ברור חגורים, תאונות לא עלינו יכולות לקרות גם בכביש עירוני דקה מהבית.

לא תמיד

תלוי באיזה רכב אני, יש לנו את הרכב המשפחתי עם הבוסטרים ועוד רכב שני, שבו לפעמים אני לוקחת את הילדים בלי…

לא גאה בזה ומודעת לסכנה 

ועם ילדים של אחרים בוודאי שמקפידה, אלא אם ההורים שלהם אומרים לי במפורש שזה בסדר.

לגבי ישיבה מקדימה לא ידוע לי על בעיה עקרונית בזה,

אבל רק עם כסא מתאים.

(אם חסר לי כסא אעדיף שהחוסר יהיה במאחורה ולא קדימה)

אך מכיוון שאת שואלת על התארגנות לנסיעה קבועה,

לא הכי נכון להצטייד בכסאות מתאימים מראש?

המקרים שיצא לי "לחפף" היו באיסוף ספונטני כשמראש אמרתי להורים שאני אמנם יכולה להחזיר, אבל אין לי בוסטר ספייר.

שימי לב אם אין בוסטר הגבהה, לא לשים את החגורה האלכסונית, אלא רק את המותן, שהאלכסון לא יהיה על הצוואר.

עוד נתון לשים לב אליו, גובה הילד. לא דומה ילד בן 5 גבוה, לילד בן 5 נמוך.. לכן אם את תקועה וצריכה לבחור איזה ילד מבין החבורה ישב בלי בוסטר, עדיף את הגבוה מבינהם.

נסיעה בלי חגורה בכלל זה קו אדום מבחינתי. גם עם ילדים שלי וקל וחומר על ילדים של אחרים. גם מבחינה חינוכית לא הייתי רוצה שהילדים שלי ידעו שיש אופציה כזאת. הגבול צריך לעבור איפשהו..

כן זה על הפנים.

אבל עם ילדים של אחרים תמיד תמיד חוגרת 

ועם בוסטרים.

מקדימה לצערי יושבים אצלי, מאילוצי מקום,  אבל רק עם בוסטר.

סיוט של חיי לחגור אותם (ב"ה שהגדולות נחגרות לבד) אבל אין מה לעשות

תמיד חגורים ותמיד בכסא או בוסטר

לא נותנת לשבת מקדימה בגילאים האלה

כשיצא לי לקחת ילדים נוספים וידעתי על זה מראש דאגתי שיהיה עוד בוסטר

אגב, גם לא מוכנה שאחרים יקחו את הילדים שלי בלי כסא או בוסטר מתאים

תמיד חוגרים מושיבים בכסאות מתאימים.

כשאני לא נוסעת, הבת הגדולה יושבת מקדימה. ישבה שם בלי בוסטר גם לפני גיל 8.

אני לא אוהבת את זה, אבל בעלי מאפשר לה, ואני לא נמצאת שם.

כשנוסעים בטרמפ, בדרך כלל זה בלי כסאות מתאימים, ולפעמים גם בלי לחגור.

נסיעות קצרות בתוך הישוב.

מקפידה שכולם חגורים

קטנים שעוד בכיסא רכב ממש-בכיסא שלהם חגורים והכל

הגדול שעם בוסטר הגבהה אני לא מקפידה על זה שישב בבוסטר בישוב. כן חגורה.

משתדלת לא להושיב ילדים מתחת לגיל 10 בערך מקדימה, אם יש לי את האופציה.

נוסעת בתוך הישוב על 20-30.

בכסאות רכב שלהם.
גם נסיעה של רחוב וחצי.

לא מקפידה לחגור....

אבל קטנים לא יושבים מקדימה

בעיר חוגרת תמיד, גם אם נסיעה של דקה

המתאימים להם.

לפעמים נותנים לבן 5 ובן 4 לשבת מקדימה עם הבוסטר שלהם, נדיר שזה קורה כי אין הרבה נסיעות בלי התינוק (והוא יושב מקדימה תמיד)

גם בנסיעה של שתי דקות.

אין כללים אחרי כמה זמן של נסיעה עלולה לקרות תאונה 🤷🏻‍♀️

השנה לראשונה אני מתחלקת בהקפצה לחוג (היו חוגים לפני אבל תמיד הסענו בעצמנו, גם כי קשה לי לסמוך על אחרים בנושא הזה).

אני תמיד מקפידה לחגור את הילדים שלי, בכל נסיעה, ובוודאי גם את החברות, כולם בבוסטרים (חלק בוסטר גב).

רק מה- אנחנו עכשיו ברכב שבעה מקומות, עם המון כסאות ובוסטרים ב"ה. הכניסה לרכב לא קלה למי שלא מורגל, ולחברה צפוף מאחורה וקשה להיכנס ולצאת (צריך לטפס דרך הבגאז' כי הכניסה הרגילה חסומה בכיסאות תינוק). זה מוסיף לי המון לחץ סביב ההסעה של הבנות.

שבוע שעבר אחד ההורים האחרים הסיעו, וכשהכנסתי את הבת שלי אליהם לרכב ראיתי שהחברה יושבת מקדימה (לא קלטתי אם היה בוסטר וחגורה), וחברה אחרת מאחורה בלי בוסטר (ונראה לי גם בלי חגורה).

אז התלבטתי אם אני מגזימה, ואולי שווה לחסוך את הקושי בכניסה לרכב ובחגירה ולתת לחברה לשבת מקדימה. זה אומר שאחת החברות תשב בלי בוסטר (אני לא יכולה לפרק את מערך הבוסטרים שלנו בשביל זה, נראה לי גם שפרקטית זה בלתי אפשרי).

וגם מה אורך הדרך ואיזה מסלול עוברים (כביש סואן או ריק וכו).

אבל בעיקר זה משהו שצריך להיות מדובר ביניכם ההורים. כשאני נותנת לילד לשבת מחוץ לבוסטר זה כי אספתי חבר נוסף ואותו אני אושיב בבוסטר והילד שלי שהוא גדול פיזית יכול לשבת לדקת נסיעה בכביש ריק בלי הבוסטר. אבל לא הייתי שמה חבר בלי הגבהה וכו.

לגבי חגורה לא הייתי מוותרת, גם אם צריך להשתחל, ילדות שהולכות לחוג הן גדולות מספיק כדי להתמודד עם זה..

מבאס אבל זה החיים שלהן 

היא מוכנה גם לקחת אחריות על כך שצמחי המרפא לא יועילו (והם לא יועילו כמובן)

על כל ההשלכות של זה???

איזה חוצפה של התערבות

אמהלה.

האחים שלי יכולים להגיד לי כל מיני דברים שלעולם לא הייתי מאפשרת לאף אחד להגיד ומהם זה מתקבל טוב.

זו קירבה ופתיחות אחרת.

בתחילת הנישואים בעלי היה המום כמה מרחב התנועה שלהם הוא רחב יותר לאותם הדברים שאיתו היו מביאים אותי לבכי.

אם היא עצמה שלחה את אמא שלה להעביר לאחותה מסר, לגיטימי שלאחותה תהיה גם את דעתה היא.

הבעיה היא אצל האם, שעצם לוקחת צד.

הנכון מצידה זה לדעת כל אחת בוחרת ופועלת לפי צו ליבה ומצפונה.

כמובן,

כיבוד הורים קודם כל.

ברור שזה נעשה שלא מכוונה רעה מצד האם!!!!

אם כי זה לבד הזוי בעיני, אבל נגיד שזה עוד מתקבל במשפחות שהקשר ממש פתוח וטוב.

החוצפה היא להביע דעה כל כך מסוכנת שתוצאותיה יכולות להיות אסון.

יש לפותחת ולכל אדם נורמטיבי מספיק שיקול דעת לחשוב אם הצעה כלשהיא מתאימה או לא

ברוב המקרים מותר לבן אדם להביע דיעה

גם אם היא פגעה בסוף חלילה, אנחנו לא יכולים להעביר 1,000 תרחישים אפשריים בראש לפני שאנחנו מוציאים מילה מהפה

במקום טיפול רפואי אמין לנושא כל כך קריטי ורגיש?

ממש ממש לא במקום

ובעיניה זה לא.

בדיוק כמו נושא החיסונים לדוגמא

שאמא שמחסנת בטוחה בעצמה

ואמא שלא מחסנת ייתכן ובטוחה בעצמה יותר.

אנחנו אנשים בוגרים שיכולים להפעיל שיקול דעת

ולכן אני אומרת שזה שבעינייך זה חוצפה בעיניה זו הצעה רלוונטית 🤷🏻‍♀️

הציעו פה באחד השרשורים גם לטפל בילד לפי השם...

אני בטוחה שהפותחת החליטה את ההחלטה לאחר שהתייעצה עם אנשים שזה תחום העיסוק שלהם ולא קיבלה את ההחלטה באופן שטחי. 

אז לאחר שקיבלת החלטה, בעיקר שהיא קשה ומורכבת את לא רוצה הצעות סותרות את רוצה חיבוק

או שאני צריכה עזרה מסוימת, זה לא אומר שביקשתי גם לשמוע מה דעתו.

אני חושבת שאנשים נותנים עצות בקלות רבה מדי, בלי שהתבקשו.

לשתף בדבר מה מבלי שהוא מעוניין שאתן לו עצה.

כלומר, אני מניחה שיש רצון כזה לפעמים, אבל הרצון צריך להיות מובע בפירוש.

אם אני משתפת מישהו במשהו, לי זה ברור ונדמה לי שגם לבן שיחי, שהמאזין ישתף מעולמו שלו או ישיא עצה או ישתוק.

הדבר נתון לבחירתו. 

אבל הרשות נתונה לו. 

אני יכולה לבחור את בן שיחי אבל לא את התגובה שלו. 

כך מנהלים שיחה שמכבדת גם את המאזין.

מתקיימת הדדיות בשיחה.

נראה לי שזה טבעי ולכן ההתנהלות של האחות (אחות!) נראית לי טבעית ואף מתבקשת.

ונתינת עצות מנסיון אישי

לבין להדחף למקומות שזה לא המקום שלך

ולהעברת ביקורת.

ולכן גם המאזין צריך להיות רגיש ולא להדחף יתר על המידה ולכבד את ההחלטות והמרחב האישי של מי ששיתף.

לא כיף לשתף כשאתה חוטף ביקורת וביטול של כל ההחלטות שלך.

מתיכון עד מעון.

היא כתבה שאם היא משתפת מישהו היא לא ביקשה גם לשמוע את דעתו.

--את דעתו---

ועל זה עניתי.

לא דובר כאן מעבר,

לא על ביקורת ולא על ביטול החלטות.

(שאת זה בפירוש הייתי שמחה לא לשמוע.)

בעיניי דעה זה לגיטימי, טבעי ומכבדת.

לפחות בתחושה ובחוויה שלי.

כשאני משוחחת עם מישהו,

אני אשמח גם לשמוע את דעתו.

וגם אם לא הייתי רוצה,

אני לא חושבת שיש לי הזכות להשמיע את עצמי מבלי שהצד השני יגיד את דעתו הוא.

כשאני מרצה או נואמת - אז באמת אני מעדיפה שהמאזינים יהנהנו בנימוס.

בכל מקרה, זה חורג לדעתי מכוונת ורצון הפותחת.

אז אם כן- סליחה.

לא רואה את זה בתור חוצפה מטורפת, יותר כמו אמירה שלא הייתי צריכה לשמוע ולא עזרה לי בכלל

ואני בטוחה שהיא אמרה את זה מרצון טוב

ומי שאמרה לה על זה זה באמת עבד לה לא יודעת איך

אי אפשר לבודד את עניין הצמחים ולתלות את ההצלחה רק בכך.

באופן אישי אני רוצה לחזק אותך שאת פועלת בעניין.

באופן אישי אין לי שום אמונה בכל ענייני הצמחים וגם אם יש סיכוי קלוש, כיוון שחלון הפוריות של האישה הוא לא ארוך אני מעודדת אותך להמשיך בכיוןן שהתחלת ומאחלת לך הצלחה. 

ממש מתסכל שאין תמיכה

ברמה הפרקטית אבל, אם כבר שיתפת את אמא שלך אז אולי תספרי לה שהלכתם גם על הטבעי אבל זה לא עוזר והמטפלים עצמם ממליצים על התהליך?

מניחה שזה יותר ממה שהתכוונת לשתף, אבל אולי בסיטואציה הנוכחית בכל זאת שווה.. 

היא עדיין קצת מפחדת וחושבת שאולי אפשר בלי

הנכון והאחראי!! בהצלחה רבה.

מבינה ממש את הצורך בתמיכה.

וזה באמת מבאס לקבל תגובה כזו.

ברור שזה מרצון טוב. אבל זה ממש לא מה שאת צריכה לשמוע עכשיו.

השאלה אם הקשר שלכם יכול לאפשר לך להגיד לאמא שלך בכנות - 'זה מה שהחלטנו לעשות. ואני ממש צריכה את התמיכה שלך בתהליך הזה, בלי שתנסי לשכנע אותי להחליט אחרת'?

אם זה לא הכיוון - אז אולי שווה לחשוב על מישהי אחרת שתספק לך את התמיכה שאת צריכה.

כי זה באמת חשוב שיהיה את המקום לפרוק ולשתף למישהי שמקשיבה לך ונמצאת שם איתך. אבל את לא יכולה לשנות את אמא שלך ואת התגובות שלה. ואם היא לא יכולה לספק לך את התמיכה שאת צריכה, אז אולי אפשר למצוא את זה אצל מישהי אחרת? (שכנה, חברה)

ואין מישהי אחרת...

ולהגיד לה, אמא, זה מה שהחלטנו אני מבינה שאת חושבת אחרת אבל אני זקוקה לתמיכה שלך בי גם אם את לא מסכימה.

זה קשוח ממש, קרה לנו מקרה דומה

להגיד לה אני יודעת שאת רוצה את הכי טוב בשבילי בכמה שפחות סיכונים, ואני ממש מעריכה את זה.

ואני גם רוצה ככה האמת.

וזה באמת מבלבל כשמציעים אפשרויות שלכאורה יש בהם פחות סיכון זה נשמע מפתה,

אבל לצערי בסיטואציה כרגע מה שהכי נכון לעשות לדעתי זה xyz

אף אחד לא מבטיח שזה הדבר הנכון לעשות, אנו מקבלים החלטות לפי מה שידוע לנו, וכרגע במכלול השיקולים אני חושבת שזה הכיוון שנלך אליו עם כל הקושי.

אני אשמח מאוד לקבל ממך תמיכה בתהליך הזה, לא יהיה לי קל לעבור אותו ללא התמיכה שלך.

הדגשים החשובים:

1. להביע אמפטיה כלפי החששות/ דאגה שלה.

2. לסגור דברים לא רלוונטיים עם החלטות.

3. לבקש במפורש מה שאת זקוקה לו.

רוב האמהות, ובכלל זה נשמע שגם אמא שלך, פועלות לפי מה שהן חושבות שיהיה טובת הילד, גם אם זה לא הכי נעים לשמוע את זה.

במקרה כזה מספיק להגיד מה נתון לדיון ומה לא, ומה העזרה שזקוקים לה, כדי לכוון את ההורים איך לעשות את המקסימום עבור ילדיהם.

שאת כבר אחרי ניסיון לשפר את המצב בעזרת אמצעים טבעיים וזה לא עזר?

אם לא, זה הזמן להגיד לאמא - ניסיתי, לא עבד, אני רוצה עוד ילדים, בבקשה תחזקי אותי ותלווי אותי.

זה קשה, אני לא מצאתי פתרון, מנחמת את עצמי שזו תקופה שעוברת (אחרי כמה שנים חחח)

לגבי מוצש - להכין אותו - אבא ואמא יסעו ואתה תישאר עם דודה זלדה/דוד שאול (אל תתנו לו אפשרויות, תגידו לו בבירור מי יהיה), אם תצטרך משהו בלילה הם יבואו לעזור לך ולהיות לידך. בבוקר הם יקחו אותך לגן ואז אבא ואמא יאספו אותך.

אולי הוא יבהל מהרעיון בהתחלה אבל תחזרי על זה שוב ושוב ולאט לאט הוא יפנים.

לרוב בהלה ממים לא מתחילה מנסיון רע חד פעמי, אבל בכל מקרה כדאי לעשות הכל בשיתוף איתו ולתת לו לשלוט בסיטואציה, שיפתח את המים ויסגור וכו.

וגם לשים לב שחדר האמבטיה מחומם ושהמים בטמפ שנעימה לו. לפעמים לנו כמבוגרים הטמפ מרגישה סבבה אבל לילד שהוא יותר רגיש לקור או חום זה יהיה פער משמעותי אם תנסו טיפה לחמם או לקרר

הכנו את הבן שלי בגיל קטן יותר ללידה. הוא היה בערך בן שנה וחצי ולקחנו ספר על ילדה שיש לאמא שלה תינוק בבטן ויום אחד סבתא שלה באה לגור איתם ואז בלילה אבא ואמא נסעו לרופא שיוציא את התינוק והסבתא נשארה עם הילדה, ואחרי כמה ימים ההורים חזרו עם התינוק.

אני גם לא הייתי בטוחה כמה הוא יבין מתוך הסיפור המורכב הזה, אבל להפתעתי מהרגע הראשון הוא התנגד לכל הסיפור הזה ברגע ששמע שההורים נסעו לה 😂 ולאט לאט קראנו שוב והוא קיבל את הרעיון, ואפילו כשבאמת ילדתי הוא לקח את הספר איתו וכל פעם התעכב על השלב שהיינו בו ובעלי אמר שממש ראו איך הספר עוזר לו להבין מה קורה.

לגבי האמבטיה- אני חווה עם הבת שלי את זה מידי פעם, מה שעוזר- לקלח אותה על הרצפה בגיגית, או אפילו בכיור באופן חלקי עד שהטראומה עוברת (נשמע שהוא בהחלט עבר טראומה עם הגיס)

במיוחד עם ההכנה שתעשי לו

כולה לילה וזה דודה שהוא מכיר

מקסימום את יכולה להשאיר לה כל מיני דברים שימריצו אותו איזה ממתק לבוקר

או לישון לידה בסלון דברים כאלה

מקסימום לא יישנו

הוא עם דמות שמכיר

שהקושי בשינה נובע מהטראומה שנוצרה לו מהמקלחת שעשה לו גיסך? (טראומה של חרדת נטישה)

האמת שבמצב כזה אולי לא כדאי שתעזבו אותו ללילה... אלא אם כן אתם מרגישים שזה ממש קריטי לנפש שלכם, ואתם מוכנים להשלכות שאולי יהיו לזה אחר כך, שהוא יצטרך שוב שיקום מחרדת הנטישה...

נשמע לי שכדאי לקחת טווח זמן שבו אתם באמת ישנים איתו, ונותנים לו את התמיכה הרגשית שהוא צריך, ואם זה לא יעבור עד אז - אז להתייעץ עם גורם מקצועי...

@כורסא ירוקה - הוא לגמרי בגיל שאפשר להסביר לו דברים, גם אם הוא לא יודע לבטא את עצמו.

אנחנו עשינו את זה בגמילה מהנקת לילה - טפטפנו במשך כמה ימים ולילות שלא יונקים בלילה. זה היה קשה לעיכול, אבל לגמרי נקלט בסוף.

מציעה להתחיל להסביר לו לפני שהוא הולך לישון:

"מתוקי, עכשיו אתה הולך לישון במיטה שלך, ואבא ואמא הולכים לישון במיטה שלהם. בלילה אולי אתה תקום כי אולי יהיו לך חלומות מפחידים. אבא ואמא יבואו לחבק אותך, אבל אחר כך יחזרו לחדר שלהם ואתה תישאר במיטה ותחזור לישון. ובינתיים תוכל לחבק את הדובי/לשתות בקבוק כדי שיהיה לך קל יותר לישון."

זה נשמע ארוך ומורכב, ולכן כדאי לסכם: "בלילה כל אחד ישן במיטה שלו."

בסוף זה ייקלט בעזרת ה'...

ואולי באמת זה יעזור גם ללילה שתהיו בצימר. רק צריך לוודא שמי שישמור עליו יהיה מכוונן על האפשרות שהוא יתעורר ויהיה צורך להרגיע אותו...

גם הבת שלי בימים האחרונים בוכה ממש במקלחות ולפני כן אהבה. אני חושבת שיכול להיות שזה קשור להפרשי טמפרטורות שהמים החמים פתאום כואבים על איזורים קרים, אבל האמת שאני לא בטוחה. 

גם אצלי הקטנים מתעוררים בלילה וחששתי שבוע שעבר להשאיר את הבת שלי לישון אצל אמא שלי..

אבל להפתעתי היא הלכה לישון לבד!! וישנה כל הלילה. לא קרה המווון זמן. בת שנתיים.

לפעמם כשאין להם את האופציה הם פשוט לא קמים..

תנסי לגרות אותו לשבת באמבאיה ריקה עם משחקים.

אפשר להצטרף אליו שם.

כשהוא מרגיש חופשי לשבת באמבטיה ריקה,

אפשר לשחק בלנקות את המשחקים או להעביר מים מכוס לכוס

וככה לאט לאט הוא יתרגל חזרה.

יש לי גם בגיל הזה, עושה לנו סיוטים בלילות, קם מלא בצרחות איימים , מביאים לו מטרנה, נדנודים, ששששש...

כל מיני, נרדם וקם שוב. מה הבאה? שהוא קם כולו רטוב בגלל המטרנה. קר. וצריך לקלח אותו ולהדליק דוד כל בוקר ואני ממהרת לצאת.

אין איך לעודד חוץ מזה שבסוף זה עובר מתישהו. 

הוא לא אוכל כמו שצריך ביום וזה לגמרי בעיה שלנו, אנחנו מאד מנשנשים לאורך היום והוא גם

פחות ארוחות מסודרות.

צריך..

לדעתי אפשר לעשות תהליך

בהתחלה לשכב ממש לידו

כל לילה להרחיק את המזרן עד שתעברו לכיסא ליד הדלת

ואז לקצר את הזמן

לגבי האמבטיה לדעתי להמשיך לקלח ולא להתרגש

זה פשוט יעבור מתישהו

להוציא את ההתקן.

אם את כל-כך רוצה הריון, תהייה שעולה לי

למה הכנסת התקן?

מכל מיני סיבות...

אבל הלב לא שלם עם סגירת הבאסטה וממש בא לי לנסות שוב. 

ילדה בגיל 45 וגם בגיל 42

הריונות טבעיים ילדים בריאים

מנשקת את ילדיי חופשי, גם תינוקות שלי בני יומם.
אף פעם לא עבר אליהם!
 

בהתחלה חששתי
עד שהבנתי שלתינוקות וילדים זה לא עובר...(גם למבוגרים אגב...)
לא יודעת למה לא עובר לקטנים, מה שאני רואה על עצמי זה שיש אנשים רגישים כמוני להרפס וזה כל הזמן צץ לי. מי שלא רגיש כנראה שזה לא יעבור אליו. 
מקסימום שתהיא רגועה תנקי עם אלכוהול של חיטוי טבור לתינוק את המקום שבו נישקת אותו.
זה יחטא ושום חיידק לא ישב לא על הפנים. (לי היה בעבר גם הרפס בפנים, אבל בעיקר בשפתיים...)

ואם נישקת את התינוק בשפתיים, תנקי עם סבון בעדינות ולא עם אלכוהול כמובן...
 

אז פשוט תעקבי שלא נדבק, ובפעם הבאה תשתדלי להזהר

לא הייתי נכנסת להיסטריה ממה שכתוב ברשת....

יש לי גם הרפס שחוזר הרבה פעמים ולא זכור לי שתינוק נדבק ב''ה

ילדתי ויצא לי הרפס בשפתיים

השתדלתי להיזהר בטוחה שלא התלחתי ב100% לתינוקת שלום

שלוש וחצי שנים, זה לא היה מתוכנן בכלל, ההפרש היה אמור להיות הרבה יותר קטן, אבל זה מה שיצא והם בקשר טוב, משחקים ביחד אוהבים אחד את השני.

מניחה שאם היה עוד קצת פער זה כבר היה פחות קשור 

הם עדיין קטנים,

הגדול בו 3 הקטן בו שנה

ומרגישה שהפער מושלם!!!

נקלטתי כשהגדול היה בן שנה וחודש

ברור שהיה קשוח בהריון, הילד לא הלך עדיין בהתחלה, הוא היה שובב ולמרות העייפות בהתחלה והכבדות בסוף היה צורך להיות נוכחת.

מסכמת - בהריון היה קשוח, השנה הראשונה מאתגרת ועכשיו כיףףףףףף

הם מעסיקים אחד את השני בכל מקום, משהו שלא הכרתי. 

לי יש צמודים בני 2-3 וזה קשוח ביותר. נכון שהם כבר משחקים יחד אבל לרוב הם רבים וצריך להשגיח עליהם כל הזמן

אבל, מכיוון שאין לדעת מתי תכנסי להריון וכם בגל ההסטוריה אז יש פה דילמה. אני יש לי 2 צמודים גדולים כיום בני 13-14 רציתי הפסקה של 3-4 שנים ואז להביא שוב אבל ה' רצה שיהיה לי פער של 11 שנים מהגדולים לקטנים ככה שצכנונים לחוד ורצון ה' לחוד

בשביל שיהיה קשר בין האחים מגיל צעיר יחסית.

אבל אם מדובר בהיריון בסיכון - זה מאוד קשה לחוות את זה עם תינוק בן שנה פלוס... אז נראה לי שעם כל הכאב צריך להתחשב יותר בזה מאשר בפער בין האחים.

לחוות היריון בסיכון כשהקטן בגיל שנתיים - זה תלוי בילד עצמו. אבל גם גיל שנתיים עלול להיות מאתגר מאוד - זה גיל של בדיקת גבולות, ולפעמים צריך אמא במיטב כוחותיה בשביל להתמודד עם זה...

שביסודי יכולים להיות חברים שלו

אצלי הקשר הכי קרוב נוצר בין הילדים עם הפער הכי גדול (9 שנים)

אם כי עכשיו הקטן נשאר רוב הזמן לבד כי אחים שלו בישיבה

אז הוא גדל רוב הזמן כמו ילד יחיד

יש לזה יתרונות וחסרונות 

ממש לא יכולים אחד בלי השני חחחח

אז גם הפער בגיל לא תמיד מחייב

אצלי גם הקטן בקשר טוב עם היותר גדול

עם הפרש של 14 שנה

קשר של אח קטן עם אח גדול ובוגר

משחקים ביחד

קוראים ביחד

מבשלים ביחד

כנראה בגלל שאין להם הרבה זמן ביחד

הם יותר יודעים להעריך ולנצל את הזמן אחד עם השני

ולפותחת -

נראה לי אין תשובה אובייקטיבית לשאלה שלך

זה גם משתנה ממשפחה למשפחה

הדינמיקה משפיעה

וגם, זה שיכתבו לך כאן שפער מסויים הוא טוב, לא אומר שפער אחר הוא לא טוב.

וגם, יש לאנשים נטייה להצדיק את הבחירות של עצמם (גם לי, לכולנו), כלומר, אנחנו לא אובייקטיבים על הבחירות של עצמנו, ובנוסף, אנחנו גם לא באמת יכולים לדעת מה היה אילו.

אחרי כל החפירה הזו, בעיניי שיקול יותר נכון הוא מה הכוחות שלך, ופחות הפער בין אחים, כי הקשר, כאמור, משתנה. ולא רק בקשר ישיר לפער

אני עם הפרש של שנתיים וזה מרגיש לי אחלה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה שני צפופים בהפרש של שנתיים כואב לי עליה ברמות, מדמיינת אותה בקושי שורדת את היומיום

אני לרגע שוכחת שגם אצלי זה ככה חחח

זה הפרש ממש טוב לדעתי

ככה עד שנכנסים להריון ויולדים הילד בן 3 פלוס גמול ובגן עייריה זה עולם אחר מאשר שתי קטנים עם טיטולים..

של שלוש וחצי והם יודעים לשחק מושלם למרות הפער.

כלומר אין לי למה להשוות, יש לי 5.5 שנים והם מאוהבים אחד בשני אבל גם אין להם אופציות אחרות וגם אין לי פרספקטיבה ארוכת שנים.

אני כן יכולה לשתף על משפחת האם שלי

שיש לנו פערים של שנתיים, שלוש, וחמש.

5 זה קצת הרבה(לפחות אצלנו, וזה כנראה גם קשור לעוד דברים) אין קשר קרוב ככ

2 זה קרוב מאוד והתקשורת הייתה מאוד תחרותית וקשוחה

3 שנים נראה אידיאלי. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות

ומספיק רחוק כדי שלכל אחד יהיה את המשבצת שלו

יש להורים שלי הפרש כזה 3 פעמים ברצף(כלומר 4 אחיות סהכ במרווחים של כ3 שנים) והקשר בין ארבעתן מצוין וגם בין הצמדים.

אישית כיום אין לי קשר קרוב מאוד לאח שצמוד אלי(אני בכורה הוא שנתיים מתחתיי) ולעומת זאת האחות שאני בקשר הכי פתוח וקרוב איתה קטנה ממני ב10 שנים.

אז בפרספקטיבה של הרבה שנים המרווחים לא בהכרח משמעותיים.

והם הכי לא חברים שיש

לצערי הרב

אבל כל תגובה האירה לי משהו

המסקנה העיקרית שהפער לא קובע כלום, אז אולי חבל לסכן את עצמי או את ההורות שלי, ואולי גם את הנפש של הקטן שצריך אותי.

מצד שני אני גם לא צעירה, אז 3 שנים זה כבר סיכון בריאותי עבורי ועבור העובר.

אחח טעטע שלח לי סימן מה לעשות

אבל גם לזה שיש נגיד 2 בנות רצופות או 2 בנים

אצלי הקשרים לגמרי קשורים לקרבה בגיל

לגדולה אין קשר עם זאת שקטנה ממנה ב3 ובטח לא ב4 שנים

אבל בהמשך כשיהיו גדולות מאמינה שיכל להשתנות

אני כן רואה שהצפיםות מאוד מייצרת הווי משותף והם בראש דומה ומשחרים המוןןן יחד לפעמים שעותתת

ו...רבים בוכים ומקנאים וכו בהתאם🥴😅

אני לא אומרת שזה קל

אבל בהחלט לא מתחרטת

תלוי כמה אחים יש בסך הכל

אצלנו הפרש של שלוש שנים משחקים מהמם יחד

הם חברים ממש טובים, כמובן גם רבים

אבל גם אוהבים אחד את השני מאוד ומעסיקים את עצמם גם לבד הרבה זמן.

ולכן אני חוזרת להודעה שלי למעלה, שאין כאן תשובה אובייקטיבית. כי זה קשור להמון המון משתנים

וזה שהמשפחה אחרת פער מסויים מתבטא בדרך מסויימת, לא אומר שככה זה יהיה במשפחה אחרת

לפני זה יש לי פערים קטנים יחסית

ועדיין לא רואה כ"כ קשור בין הילד שבין 6.5 לתינוק בן 1.5

אבל אני מאמינה שככל שהם יגדלו הפער יצטמצם.

ואני רוצה מאוד עוד אחד יחסית צמוד לקטן.. בא נראה כרגע זה לא רלוונטי מכמה סיבות

בגיל קטן פער של כמה שנים הוא משמעותי מאוד, בגיל גדול בקושי יש לו משמעות
אין גם איך לדעת אם יסתדרו ביניהם מבחינת האופי והסגנון, אז בעיני תבחרי מתי לך יהיה נוח מכל הבחינות להיכנס להריון, ותשחררי את מתי יהיה הפער המושלם, כי זה משהו שאי אפשר לשלוט בו ותלוי בכ"כ הרבה דברים.

במשפחה של אמא שלי זה מאוד בולט, בתור ילדים עם היו משחקים עם האחים שקרובים אליהם בגיל, וכשהם טיפה גדלו, אפילו גילאי העשרה, הם התחברו לאחים שיותר בסגנון שלהם... והחברויות בין האחים השתנו ממש

והם ממש לא חברים.... אפילו יריבים אבל זה בן ובת

ופער של שנה ותשעה וחברים טובים ממש

אבל זה גם מאוד תלוי אופי