השבוע הייתי במין סוג של סדנה שבה עלתה השאלה מה הדבר שתוקע אותך בחיים מ"לעוף"- כלומר מלהגשים את הדברים שאת רוצה וכו' וכו'.
והדבר שהכי עלה לי הוא שההורות והזוגיות הן אלה שמונעות ממני להגשים את הדברים שהייתי רוצה.
אז הורות זה ברור, כי יש הרבה אחריות שלא היתה קודם ויש לי שני ילדים מאד קטנים ששואבים ממני את כל הזמן וכמובן שזה מועצם עכשיו בסגר והכל.
אבל מאד הפריעה לי ההרגשה כאילו יוצא שבעלי הוא זה שקוצץ לי את הכנפיים. כל כך חיכיתי לזוגיות, שתוסיף לי, שתרגש אותי, שתעצים אותי. ובסוף זה מה שאני מרגישה?
אז בעלי כן אדם מתחשב מאד, ואוהב אותי, ועושה הרבה בבית והרבה בשבילי, אנחנו המון יחד ויש לי הרבה טוב להגיד עליו, ובאמת כהקדמה כותבת את זה כי אני אפרט כמה סיפורים שבהם הוא יוצא הכי לא מתחשב, אבל מסביב יש המון המון מחוות של התחשבות
ושל לראות אותי ולהבין אותי והכל. יחד עם זאת, מרגישה כאילו הוא לא תמיד רואה אותי באמת.
וממש קשה לי להגיד את זה, אבל לפעמים כשאני רואה או שומעת על כל מיני סיפורים של גברים עם סימנים לאלימות, עולה לי שאלה...
זה ממש מרחיק לכת, כן? זה יותר סרטים שלי עם עצמי. אבל בכל זאת הרגשתי צורך להוציא גם את המחשבה מרחיקת הלכת הזאת כאן...
בגדול ההרגשה היא שכשהייתי רווקה (והייתי רווקה לא מעט שנים!), הזמן שלי היה בידי, הכסף שלי היה בידי, ההחלטות שלי היו בידי בלבד. רציתי לעשות משהו, עשיתי. ולא הייתי צריכה להתחשב בכל כך הרבה גורמים.
היום, אם אני רוצה לצאת לאנשהו, אני צריכה לתאם עם בעלי שזה יהיה זמן סבבה מבחינת שהוא ישמור על הילדים (והוא עושה את זה לא מעט ואפילו פעמיים בשבוע קבוע כשאני לא נמצאת, אבל לפעמים מעקם פרצוף כשאני מבקשת וזה מוציא את כל החשק).
עכשיו בסגר שנינו עובדים מהבית ואני צריכה לתת את כל השעות שלי בעבודה ולעמוד בהספקים. כל הזמן הוא שואל אותי אם כבר סיימתי את השעות שלי, כל פעם שאני מנסה להשיג ממנו זמן שהוא ישמור על הילדים ואני אוכל לשבת לבד בחדר ולהתרכז סוף סוף במה שאני עושה, הוא ממש מעקם פרצוף ואומר שאני יותר מידי לחוצה מהעבודה (זה כן השתפר אחרי שעמדתי על שלי והבהרתי לו שאני צריכה ורוצה לעבוד את מה שאני צריכה ולעמוד בהספקים וגם הוא עובד מחוץ לשעות המוגדרות שלו בבית ואני הכי מפרגנת לו את זה. למחרת האמירה הזאת, הוא שמר מעצמו על הילדים ונתן לי זמן מוגדר בחדר לעבוד, מה שלא היה מיוזמתו בחלק מהימים הקודמים).
לצאת להפגש עם חברות- על פניו זה סבבה, אבל זה בטח לא חופשי כמו כשהייתי רווקה. תמיד צריכה לתאם איתו מראש מתי זה מתאים. ושלא יהיה לו קשה מידי. זה גם כבדות שלי, כן? החיים עמוסים אז אני לא קובעת ככה בספונטניות כי אני פשוט עייפה ועמוסה. ושלא תבינו, אני כן נפגשת פעם בכמה חודשים עם חבורת חברות מאד טובות שלי ואז הוא שומר על הילדים אפילו המון זמן. אבל זאת התארגנות וכל קביעה כזאת עם חברות זאת קריעת ים סוף בהרגשה שלי. גם בגלל האופי שלי אולי, אבל הייתי שמחה אם זה היה מגיע יותר ממנו ולא הייתי מרגישה שאני כ"כ תלויה בו ושכל פעם שרוצה לקבוע זה סאגה של לראות מתי הכי פחות יפריע לו. וגם כשחברה באה אלי, ההרגשה שהיא שאם זה ליותר מידי זמן זה מפריע לו, וצריך נורא לתאם סביב זה שזה יהיה סבבה כי איכשהו הוא לא הכי חברותי מולן (בכללי הוא לא טיפוס מאד חברותי אבל עם אנשים אחרים או זוגת חברים משותפים שלנו הוא ממש יכול להיות זורם).
ירידה במשקל- הייתי רוצה לעשות יותר ספורט, בעבר כרווקה הייתי עושה הליכות בחוץ, שעה כל פעם. עכשיו כנשואה ואמא, בקושי נשאר לי זמן וכח, ואנחנו בדרך כלל יושבים יחד כל ערב, אז זה אף פעם לא מסתדר. אחרי שהם נרדמים (הוא משכיב את אחד מהם), הוא הולך לערבית, ואז רוצה שנשב, ואם אני יוצאת לשעה ולא חצי שעה זה לפעמים הרבה זמן בהסתכלות שלו (שהוא צריך לשמור על הילדים אם מישהו מהם ער או שזה מעכב את הזמן שאנחנו יושבים יחד והוא כבר עייף). עכשיו אם אני אתעקש על זה זה יקרה, אבל שוב, זאת מין דינמיקה שאני מנסה להתחשב והוא קצת מתפרצף ובסוף זה פשוט מקצץ לי את הכנפיים. וזה לא קורה.
אני אציין גם שבעבר הוא היה מנסה כמעט כל ערב ליזום יחסים והיה ממש מתפרצף אם הייתי מייבשת. עשינו על זה עבודה (אני עשיתי והוא בעקבותיי) והיום זה ממש לא שם. הגדרנו שאני זאת שיוזמת, כשמשתדלת שזה בערך פעמיים בשבוע- תדירות שהיא סבבה לי רוב הזמן. עדיין, לפעמים אם זה יוצא שלא עושים כמה ימים יותר ממה שהוא חושב שהגיוני -נגיד שבוע ולפעמים גם פחות- הוא מתפרצף רצח. ואני עומדת בפרצופים כבר וגם מבהירה לו שאם זה ממש לא מתאים לי השבוע מכל מיני סיבות אז פשוט לא, והוא מקבל את זה אבל מראה חוסר שביעות רצון בקטע מעצבן.
העניין הוא, עכשיו גם תוך כדי שאני כותבת אני מרגישה את זה, שזה לא שחס וחלילה הוא מכריח אותי בכל הדברים האלה. אני כמובן יכולה להגיד לא (או להתעקש שכן) ולעמוד על שלי. אבל הפרצופים שלו מאד מפעילים אותי. והרבה פעמים כדי לפעול בניגוד למה שהוא מבקש/רוצה, אני צריכה לגייס כוחות גדולים לעמידה על שלי. וזה מתסכל וגוזל אנרגיות.
ושוב, יש מסביב גם הרבה טוב, והרבה רגעים של בית ורוגע ושייכות וחיבור והומור משותף והכל. אבל ההרגשה הזאת שהמון דברים שאני רוצה "צריכים" לעבור את ה"הסכמה" שלו, בדרך כלל כי פשוט זה דברים שתלויים בו, מאד מכבה אותי.
ומתוך ידיעה שזה חשוב לא לוותר על עצמי והרצונות שלי, אני מגייסת כוחות ברגעים האלה ומתווכת לו כמה זה חשוב לי וכו' וכשהוא מבין את החשיבות של אותו עניין מבחינתי, הוא משנה את הגישה, אם לא באותו יום אז למחרת, אבל הצורך הזה לעבור עוד מסננת- אני תוהה אם זה תקין ומוכר. אם בהרבה זוגיויות מכח זה שאתם ביחד ויש גם אילוצים משותפים וכו', יש הרבה מאבקי כח סמויים כאלה, והרבה צורך לעמוד על שלך כדי שמה שאת רוצה יקרה וכדי שהוא יבין שמה שאת רוצה הוא באמת באמת חשוב ויקר לך ולא משהו קטן שאפשר לנפנף.
ושוב, עם כל הדיבורים על יחסים של אלימות, אני מרגישה שזאת מילה ענקית ולא קשורה באמת למה שקורה אצלנו, אבל תוהה אם יש משהו.. או שזו יותר הדינמיקה של אני-אדם-מרצה-הוא-מתפרצף- והעבודה היא פנימית שלי איך לא לזוז מידי ולא להתרגש מהפרצופים שלו. כלומר יכול להיות שמישהי אחרת שהיא מראש לא טיפוס מרצה, היתה פשוט תוקעת איזו אמירה של "יאללה יאללה" על התגובות שלו וזה היה בסדר והיא לא היתה מרגישה ככה. ואני, שאני טיפוס מתחשב, עם נטיה לריצוי, חווה כל עמידה כזאת כגוזלת אנרגיות יקרות.
אשמח לשמוע מה נראה לכן. רק אשמח שזה יהיה מתוך מחשבה על האדם שמעבר למילים, ולא ישר לזרוק לי קביעות חסרות בסיס...
תודה תודה תודה!
והדבר שהכי עלה לי הוא שההורות והזוגיות הן אלה שמונעות ממני להגשים את הדברים שהייתי רוצה.
אז הורות זה ברור, כי יש הרבה אחריות שלא היתה קודם ויש לי שני ילדים מאד קטנים ששואבים ממני את כל הזמן וכמובן שזה מועצם עכשיו בסגר והכל.
אבל מאד הפריעה לי ההרגשה כאילו יוצא שבעלי הוא זה שקוצץ לי את הכנפיים. כל כך חיכיתי לזוגיות, שתוסיף לי, שתרגש אותי, שתעצים אותי. ובסוף זה מה שאני מרגישה?
אז בעלי כן אדם מתחשב מאד, ואוהב אותי, ועושה הרבה בבית והרבה בשבילי, אנחנו המון יחד ויש לי הרבה טוב להגיד עליו, ובאמת כהקדמה כותבת את זה כי אני אפרט כמה סיפורים שבהם הוא יוצא הכי לא מתחשב, אבל מסביב יש המון המון מחוות של התחשבות
ושל לראות אותי ולהבין אותי והכל. יחד עם זאת, מרגישה כאילו הוא לא תמיד רואה אותי באמת.
וממש קשה לי להגיד את זה, אבל לפעמים כשאני רואה או שומעת על כל מיני סיפורים של גברים עם סימנים לאלימות, עולה לי שאלה...
זה ממש מרחיק לכת, כן? זה יותר סרטים שלי עם עצמי. אבל בכל זאת הרגשתי צורך להוציא גם את המחשבה מרחיקת הלכת הזאת כאן...
בגדול ההרגשה היא שכשהייתי רווקה (והייתי רווקה לא מעט שנים!), הזמן שלי היה בידי, הכסף שלי היה בידי, ההחלטות שלי היו בידי בלבד. רציתי לעשות משהו, עשיתי. ולא הייתי צריכה להתחשב בכל כך הרבה גורמים.
היום, אם אני רוצה לצאת לאנשהו, אני צריכה לתאם עם בעלי שזה יהיה זמן סבבה מבחינת שהוא ישמור על הילדים (והוא עושה את זה לא מעט ואפילו פעמיים בשבוע קבוע כשאני לא נמצאת, אבל לפעמים מעקם פרצוף כשאני מבקשת וזה מוציא את כל החשק).
עכשיו בסגר שנינו עובדים מהבית ואני צריכה לתת את כל השעות שלי בעבודה ולעמוד בהספקים. כל הזמן הוא שואל אותי אם כבר סיימתי את השעות שלי, כל פעם שאני מנסה להשיג ממנו זמן שהוא ישמור על הילדים ואני אוכל לשבת לבד בחדר ולהתרכז סוף סוף במה שאני עושה, הוא ממש מעקם פרצוף ואומר שאני יותר מידי לחוצה מהעבודה (זה כן השתפר אחרי שעמדתי על שלי והבהרתי לו שאני צריכה ורוצה לעבוד את מה שאני צריכה ולעמוד בהספקים וגם הוא עובד מחוץ לשעות המוגדרות שלו בבית ואני הכי מפרגנת לו את זה. למחרת האמירה הזאת, הוא שמר מעצמו על הילדים ונתן לי זמן מוגדר בחדר לעבוד, מה שלא היה מיוזמתו בחלק מהימים הקודמים).
לצאת להפגש עם חברות- על פניו זה סבבה, אבל זה בטח לא חופשי כמו כשהייתי רווקה. תמיד צריכה לתאם איתו מראש מתי זה מתאים. ושלא יהיה לו קשה מידי. זה גם כבדות שלי, כן? החיים עמוסים אז אני לא קובעת ככה בספונטניות כי אני פשוט עייפה ועמוסה. ושלא תבינו, אני כן נפגשת פעם בכמה חודשים עם חבורת חברות מאד טובות שלי ואז הוא שומר על הילדים אפילו המון זמן. אבל זאת התארגנות וכל קביעה כזאת עם חברות זאת קריעת ים סוף בהרגשה שלי. גם בגלל האופי שלי אולי, אבל הייתי שמחה אם זה היה מגיע יותר ממנו ולא הייתי מרגישה שאני כ"כ תלויה בו ושכל פעם שרוצה לקבוע זה סאגה של לראות מתי הכי פחות יפריע לו. וגם כשחברה באה אלי, ההרגשה שהיא שאם זה ליותר מידי זמן זה מפריע לו, וצריך נורא לתאם סביב זה שזה יהיה סבבה כי איכשהו הוא לא הכי חברותי מולן (בכללי הוא לא טיפוס מאד חברותי אבל עם אנשים אחרים או זוגת חברים משותפים שלנו הוא ממש יכול להיות זורם).
ירידה במשקל- הייתי רוצה לעשות יותר ספורט, בעבר כרווקה הייתי עושה הליכות בחוץ, שעה כל פעם. עכשיו כנשואה ואמא, בקושי נשאר לי זמן וכח, ואנחנו בדרך כלל יושבים יחד כל ערב, אז זה אף פעם לא מסתדר. אחרי שהם נרדמים (הוא משכיב את אחד מהם), הוא הולך לערבית, ואז רוצה שנשב, ואם אני יוצאת לשעה ולא חצי שעה זה לפעמים הרבה זמן בהסתכלות שלו (שהוא צריך לשמור על הילדים אם מישהו מהם ער או שזה מעכב את הזמן שאנחנו יושבים יחד והוא כבר עייף). עכשיו אם אני אתעקש על זה זה יקרה, אבל שוב, זאת מין דינמיקה שאני מנסה להתחשב והוא קצת מתפרצף ובסוף זה פשוט מקצץ לי את הכנפיים. וזה לא קורה.
אני אציין גם שבעבר הוא היה מנסה כמעט כל ערב ליזום יחסים והיה ממש מתפרצף אם הייתי מייבשת. עשינו על זה עבודה (אני עשיתי והוא בעקבותיי) והיום זה ממש לא שם. הגדרנו שאני זאת שיוזמת, כשמשתדלת שזה בערך פעמיים בשבוע- תדירות שהיא סבבה לי רוב הזמן. עדיין, לפעמים אם זה יוצא שלא עושים כמה ימים יותר ממה שהוא חושב שהגיוני -נגיד שבוע ולפעמים גם פחות- הוא מתפרצף רצח. ואני עומדת בפרצופים כבר וגם מבהירה לו שאם זה ממש לא מתאים לי השבוע מכל מיני סיבות אז פשוט לא, והוא מקבל את זה אבל מראה חוסר שביעות רצון בקטע מעצבן.
העניין הוא, עכשיו גם תוך כדי שאני כותבת אני מרגישה את זה, שזה לא שחס וחלילה הוא מכריח אותי בכל הדברים האלה. אני כמובן יכולה להגיד לא (או להתעקש שכן) ולעמוד על שלי. אבל הפרצופים שלו מאד מפעילים אותי. והרבה פעמים כדי לפעול בניגוד למה שהוא מבקש/רוצה, אני צריכה לגייס כוחות גדולים לעמידה על שלי. וזה מתסכל וגוזל אנרגיות.
ושוב, יש מסביב גם הרבה טוב, והרבה רגעים של בית ורוגע ושייכות וחיבור והומור משותף והכל. אבל ההרגשה הזאת שהמון דברים שאני רוצה "צריכים" לעבור את ה"הסכמה" שלו, בדרך כלל כי פשוט זה דברים שתלויים בו, מאד מכבה אותי.
ומתוך ידיעה שזה חשוב לא לוותר על עצמי והרצונות שלי, אני מגייסת כוחות ברגעים האלה ומתווכת לו כמה זה חשוב לי וכו' וכשהוא מבין את החשיבות של אותו עניין מבחינתי, הוא משנה את הגישה, אם לא באותו יום אז למחרת, אבל הצורך הזה לעבור עוד מסננת- אני תוהה אם זה תקין ומוכר. אם בהרבה זוגיויות מכח זה שאתם ביחד ויש גם אילוצים משותפים וכו', יש הרבה מאבקי כח סמויים כאלה, והרבה צורך לעמוד על שלך כדי שמה שאת רוצה יקרה וכדי שהוא יבין שמה שאת רוצה הוא באמת באמת חשוב ויקר לך ולא משהו קטן שאפשר לנפנף.
ושוב, עם כל הדיבורים על יחסים של אלימות, אני מרגישה שזאת מילה ענקית ולא קשורה באמת למה שקורה אצלנו, אבל תוהה אם יש משהו.. או שזו יותר הדינמיקה של אני-אדם-מרצה-הוא-מתפרצף- והעבודה היא פנימית שלי איך לא לזוז מידי ולא להתרגש מהפרצופים שלו. כלומר יכול להיות שמישהי אחרת שהיא מראש לא טיפוס מרצה, היתה פשוט תוקעת איזו אמירה של "יאללה יאללה" על התגובות שלו וזה היה בסדר והיא לא היתה מרגישה ככה. ואני, שאני טיפוס מתחשב, עם נטיה לריצוי, חווה כל עמידה כזאת כגוזלת אנרגיות יקרות.
אשמח לשמוע מה נראה לכן. רק אשמח שזה יהיה מתוך מחשבה על האדם שמעבר למילים, ולא ישר לזרוק לי קביעות חסרות בסיס...
תודה תודה תודה!
