הבטן.
באלי להקיא.



(העיניים שלה נצצו בשמש. וישלה עיניים יפות כאלה. והמבט שלה חודר וכמעט נוגע. היא מזכירה לי את זאתי. היא דומה לה.
נו, לא פלא.

ו, היא נראתה שונה.
משהו בה שונה. אולי היא התבגרה קצת. ואולי לא. אבל מה שבטוח, היא לא אותה אחת.
ואולי אני סתם שופטת
אולי היא התבגרה פשוט.
נו, לא פלא.

.)





{ויש אנשים שמספיק המבט שלהם, כדי להבין שהם עברו משהו בחיים. או שהם עדיין עוברים.
ובאמת המבט שלה. משהו בו חדר בי.
היא בנאדם אהוב ככ.
מגיע לה אהבה
מגיע לה

.}

ואני חייבת לעוף מפה. לסגור את הכל ולצאת. לזרוק הכל. גם את זה. ככה אני יוכל להתנקות ולדעת ששום דבר לא עומד לי מאוחרי הראש.

רק רחמים. רק רחמים צריך.
זה גורם לי לחפור בור באדמה ולהישאר שם, ולהבין ששם מקומי, ושם אשאר. ואני יודעת שזה לא נכון. היום הבנתי כמה אני צריכה לעבוד על עצמי. ועל המידות. ועל המעשים ועל ה"חוסר מחשבה" שנכנס בי לאחרונה ובמיוחד בשנה האחרונה. כמה מזויפת נהייתי. כמה רעל נכנס לי לנשמה. כמה אוויר מסריח אני נושמת, כי אני תמיד לא נמצאת במקום הנכון, ןבזמן הנכון. ואז מגיע המצב שאני נדפקת, ובדרכ כל מי שמסביבי נדפק גם הוא. ועד כדי כך שאני מדברת עם אנשים, הם שוכחים ממני. אני חושבת שאני פשוט לא בנאדם הכי נחמד בעולם. לא הכי מאיר בעולם. (רק היא חושבת ככה. כנראה היא לא מכירה אותי. בכלל). וראיתי אותם והבנתי שאלה אנשים טובים ככ. וסביבה כזו אני צריכה. אנשים כאלה. חיים, כאלה. עם משמעות. עם - תודה להשם יתברך. עם עבודת השם. עם מטרה. (אני חייבת חייבת ללכת לשם. רק טוב זה יעשה לי. רק טוב. השם יעזור לי. נכון ? )

כן. זה לא ייגמר בזמן הקרוב. כל פעם אני סולחת. כל פעם.
למה אני עושה את זה? אלוקים רק יודע.
רק אני מקווה שאלוקים סולח לי, גם