אולי ואולי ואולי ואולי בעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע הצילו כבר.
אני לבד.
בילבולבילבולבילבולבילבול.
אני מפחדת מעצמי ומאיך שמסתכלים עליי וזה לא צריך להזיז לי ואוף לעזעזל.
אין לי כלום.
כבר המון ימים עוד מעט.וריק.ממשיך להיות ריק גדול.
וטוב שסיננתי אותה?
אני כבר לא ידעת מה אמת ומה שקר ומה טוב כאן ומה לא טוב כאן ונמאס מכל הבלבלות.
ואני רוצה לקום בבוקר ולהגיד-תודה טעטי.
ואי אפשר להגיד תודה ואי אפשר לקרוא לו בכלל וחוץ מזה שאין לי כוחות לקום ואני במיטה עד הצהריים-ערב.
אני הופכת הכל.
אני לא מבינה כלום.
אני רוצה להאמין במשהו כי אין לי כוח כבר.
קשה לי שאין לי למה לדבר ולמי לצעוק.
ולעזעזל הכל בגלל הדיכאון החרא הזה.ואין לי כוח.באמת שאין לי כוח לחפס.אבל גם קשה לי להישאר ככה.אני רוצה לומר-ריבונו של עולם.
ולהתחיל לשפוך.כי מספיק כואב לי,גם בלי הבלבולים האלו בעניין האמונה.
אני אשכרה לא מאמינה בכלום ומצד שני אני תמימה וזה אשכרה לא סותר.זה הזוי.
אני תמימה בקטע המעצבן.בקטע שנפגע מזה.כמו שיכל להיות עם האישה הנ"ל בלילה וכו.זה מטומטם.אני מטומטמת.אבל אני לא שמה לב.וואי לעזעזל.
אני באמת רוצה לומר-'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך'.
וזה רק כי זה הנורמה?אני כבר לא יודעת.אני לא יודעת כבר למה אני מחוברת.והכל קרה כל כך מהר(אבל גם ככ לאט.ומה קורה לי.)
אני ככ רוצה לחתוך.אוף.באמת שאין לי כלום.
דיכאון מפגרמפגרמפגר.
אשכרה הרסת לי את החיים בלי לשים לב.וזה גם קשור לזה שאני מרגישה חזק אבל את חלק בלתי נפרד.משוגעתתתתתתתתתת.את באמת משוגעת.וואי איך איך איך.
ומי אמר שיש טעטי ומי אמר שזה לא טבעי ומה הקשר להגיד תודה בכלל אבל זה כן אבל זה לא ואוף דיי דיי דיי אני כבר לא יכולה יותר.זה סתם כי אני רגילה?או שלא?או שכן?
סורי מה את חופרת?למה את שואלת אותי למה אני לא מנגנת בגיטרה?ולייד אמא?ועוד אחרי שדיברתי איתך על מה שעובר עליי בעל כורחי?תגידי את מפגרת או מה?
נכון,אז אני לא מנגנת בגיטרה.תפעילי קצת את השכל.
כי עד עכשיו שרתי שירים וניגונים 'מתוקים'(?) כאלו של דתיים וחסידיים ופתאום אין לי ככ מה לנגן ואני לא אתחיל עכשיו לנגן שירים אחרים כי גם לזה אנלא מרגישה מחוברת.קשה לי לנגן משו שאני לא מצליחה להתחבר באמת.אז נכון,אני לא מנגנת.את לא צכה לשאול אותי על זה.מטומטמת.
ואני באמת מפחדת לדבר על זה.כי זה מוזר.כי אני נראת הכי דוסית וזה ממש לא משקף את הבפנים.וסורי אני באמת מידרדרת והחצאית עולה יותר ופחות אכפת לי באמת כי אני לא יודעת כבר מה נכון ונשבר לי הזין מהכל.אז לא סורי.אני לא צכה להתנצל.דיי דיי דיי אני מתחרפנת שאני מסתירה.וגם כשיודעים דברים,מקבלים אותם מעצבן.ועונים מעצבן ודיי.אמא גם יודעת.אני ככ מפגרת.אבל זה צעק לי בפנים והיא דיברה בלי סוף על ה' עד שכבר התחפרנתי ממנה ואמרתי דוגרי שאני לא מסוגלת לשמוע יותר על ה'.היא חופרת.היא באמת בלתי נסבלת אבאלה.ואז היא כתבה לי מכתב ארוך שיש ה'.ומלא דרשות ומלא דברים לוחצים כאלו.היא לא מבינה כלום.סורי היא פשוט לא מבינה.והיא רק גמרה שיכאב לי יותר.רק לרצות לברוח.היא מעצבנת כי זה עושה לי אחכ מצפונים.אמרתי לה כבר שקשה לי ודיי.שתתן לי לעבור בשקט בלי להוכיח לי איך כן יש.היא פשוט דואגת כי מפחדת שאלך יותר רחוק ויותר רחוק.היא רוצה לשמור עליי אבל לא מבינה שהיא עושה בדיוק הפוך.היא צכה לתת לי מרחב.באמת.אני יכולה לנסות להבין אותה.אבל קשה לי.מספיק קשה לי בתוך עצמי.היא באמת רק מעצימה את הכאב.דיי.אני רוצה שקט אבל.אני צכה לעבור בשקט בלי שההורים יתערבו לי.אמא לא צכה להוציא את הכאב שלה עליי.אני בסה"כ הבת שלה.ואוף זה מתסכל אותי.ככ.דיי לנסות להוכיח לי.אני כרגע לא במקום של לשמוע דברים.אל תחמיאי לי על דברים טובים שאני עושה כי זה גורם לי לעשות אנטי.אוטומטית.דווקא כי זאת את.לכן קשה לי.קשה לי להבין מה אני באמת באמת רוצה כל עוד אני לידך.לכן בורחת מהבית.ואין לי כוח באמת להסביר לך הכל כי באמת שלא תביני אותי.קשה שלא מבינים.
או אולי אל תקראי...
זה פורום כפול..
אני אפס.
בין אם * ובין אם לא באמת-אני לא מבינה למה כן.
פה הנקודת מוצא.
ואז,מה עושים?!זה מבהיל.מבהיל נורא.
ואני לא ידעת מה אני מרגישה.
איך יכול להיות ש*?מה,אני עד כדי כך רעה?טוב,מסתבר שכן..
איך אפשר עדיין לאהוב?איך?!
זה פגיעה.אין סיכוי שיש אהבה עדיין על זה.ולמה אין סיכוי?לעזעזל מה יש לי?אני עד כדי כך רעה?אוף.רעה גמורה.
למה כל זה למה.ה' מה אתה רוצה ממני מה.
נכון,יש בחירה.אבל סורי גרמת לי לבחור בזה בתת מודע גם בלי להבין.למה אתה מעמיד אותי בזה למה.למה כל הבלגן למה.נמאס לי.בחיי שנמאס לי מכל זה.
אין לי כוח ל*.זהו.אני סיימתי.
שמישו יסביר לי מה נסגר איתי.שמישו יסביר.לעזעזל אוף לעזעזל.לא מכירה תעצמי.
כמה רעה אני יכולה להיות.לא מבינה אותי.
בכלל,כל העניין הזה היה רק כדי טיפה להבין אותי.ועד שקצת כן הצלחתי,אז לא.אין מה להבין פה.אין.
בסדר,אני לא אתחתן.הבנתי.הבנתי את זה מזמן בעצם.
(בטוח רבי שלמה היה אומר ש*.אבלאבל,דווקא בגלל זה הייתי מצפה ממני להתנהל אחרת.אחרת לגמריי.
באלי להיעלם.בחייאת.)
וחייבת לדבר את מה שהיה לי אוף.ולהחליט.להחליט.כי הזמן עובר וזה רק מפוצץ יותר מבפנים.אנלא מסוגלת כבר לשמור את כל זה.מפוצץ מפוצץ.
הוא אמר לי שאני חייבת *.הוא אמר- שהוא אמר.ואז,זה עוד יותר גורם לי לחשוב על הדברים בכובד ראש|לא אכפת לי שהשתמשתי בביטוי חנון|. רציני העסקקק.מידיי אוף.
ככ מפחיד.ככ המון פלאשבקים.ככ המון תלישות שמחזירה אותי אחורה.פחדיי פחדים.
ואז שתיתי ושתיתי.לא רציתי להיזכר..והייתי גמורה אוף.אני נקרעת מבפנים.כלכך נקרעת.ולא יודעת מה לעשות עם הנידון
באלי להגיד לו שזה יהיה לי רק אופציה..בלי התחייבות..אבלאבל,גם זה קשה לי.עצם האופציה.כי,כי פלאשבקים.ולא הבנתי למה הוא לא הבין את זה שזה מרתיע..ולא הצלחתי להסביר את עצמי אוף
בעצם,בעצם אני כן מבינה.כי הוא אף פעם לא היה במקום הזה..אז קשה לו לקלוט.
ואז סיפרתי לו דברים ש,פפ.וואו אני מקווה שזה יועיל לפחות ושלא סתם סיפרתי..טוב,זה בטוח יועיל נראלי אוף.
אני מפחדת ש.
וגם קשה לי העניין עם ה*.
ויש פה יתוש שלא מפסיק לחפור גרררר.
באלי לשכוח הכל.לשכוחלשכוחלשכוח.ואני לא מסוגלת.כי אני * ומתכווץ לי כל הגוף ואז אני משתתקת וכמה שזה מטומטם כי עדיף כבר שלא *.אז אוליי הוא צודק?שרק אחכ אני אצליח..ושצריך להרפות מלהילחם על זה..כי חבל על הכוחות..אוליי הוא צודק שצריך את זה..אבל זה קשה.קשה לי להחליט כי דיי,זה גורלי הפעם.
וזה מגעגע אותי.רק לחשוב על זה איי.וכמה אפשר לחזור על זה שוב ושוב ושוב.זה דורש המון כוח.והמון השלמה עם זה שזה החיים שלי.וזהו אין לי דרך לשנות תמציאות.אלא נטו לשנות תפיסות שהיו בי עד עכשיו.קשה לשנות אותם.כי התרגלתי אליהם.קשה להשתנות.כי זה תלוי בי נטו.ואיןליכוחאיןליכוח.לא רוצה להשלים עם החיים האלו.לא רוצה.כי זה דורש.זה דורש מעשים שהוא אמר שאני צכה לעשות.לא רוצה לעשות אותם.לא רוצה.זה לשנות את כל החיים שלי בכללי..ולחזור אחורה בגלגל.מבחינתי זה אחורה,כן.למרות שזה קדימה.כי שוב,הפלאשבקים לא מרפים.גם אם זה קדימה-זה רק בגלל שהשכל אומר את זה,ולא כי אני מרגישה את זה באמת.מבחינת הלב,זה אחורה.כי אז,באותה תקופה,זה היה אחורה.ככה מרגיש לי לפחות כשאני נזכרת בזה.ואני לא רוצה אחורה.רק להתקדם.ולבנות בי אמון שיעבוד אוף.אני כבר לא יודעת.אין לי אמון באף אחד.אפילו בו,שיש לי אמון נורא,גם בו אני מפקפקת..כי זה קשה נו.כי הוא לא היה בתהומות האלו מהסוג הזה..אז הוא באמת לא יודע להגיד.הוא כילו היה,אבל זה אחר נו.מצד שני הוא לא אמר את זה רק על דעת עצמו..אני צכה לסמוך עליו.אבל זה קשה אוף.
הוא יודע להגיד,למרות שלא היה שם.וראיתי שהוא יודע,ושהוא אומר את זה עם כאב.שנכון,זה מה שאני צכה לעשות,עם כמה שכואב לו.ועם כמה שזה ידרוש גם כאבים נוספים שיהיו לי יחד עם זה..אבל עם כמה שיהיו כאבים על זה ופלאשבקים-זה שווה את זה.
שווה את זה?ממ.אוף.
אמרתי לו שבנתיים יחפש..אבל כרגע לא החלטתי ושנראה אחרי שימצא
צכה להרגיש כוח
וחיבוק.אני רוצה חיבוק.לאידעת מימי.לא באלי *.
חוץ מזה שהוא גם אמר את זה מזמן כבר..וריחפתי כי פחדתי..וגם היא פעם אמרה לי..אבל לא.אני מפחדת.אבל ברגע שהיום הוא אמר לי את זה-אז זהו,פתאום אני חושבת על העניין רציני.וזה מפחיד לחשוב על העניין.
מה יקרה אם *.ואם *.
אני לא יודעת כלום.גם את זה הוא אמר היום,שלא חייב תמיד לדעת..שלפעמים צריך פשוט לעשות..
וואו יום מתיש מידיי.מלא מחשבות ולב שמרגיש טוב ורע ביחד מתערבבים.
(שמישו יציל אותי)
אבא תחבק אותי
תראה לי כמה אני טוב
(כל הנסיעה שמעתי את זה..אוף)
דיי דיי דיייי נמאס לי כבר נמאס
מפורקת כולי
שמישו יקח ממני את *
כמה אני אפס.כמה אני לבד כמה.כמההההההההההה.
כמה בדידות אוף כמה בדידות.
שיהיה לי אומץ.שיהיה לי כבר אומץ לפתוח את הלב ולדבר נורמלי.חלאס לבד חלאאאס
כמה מחשבות כמה.מוצף מוצף מוצף
אסור לאף אחד להיות איתי.באמת אף אחד.
צכה רבי שלמה.זהו זהו זהו
שיעצרו הדמעות.אני שונאת אותם.זה דמעות לא נחמדות בכלל
