אני חושב שהחיים שלנו צריכים להיות שלמים, אחדותיים. כאילו הכל זה רצף אחד שלם...
אני לא מתכוון שאין שינויים, שאין מצבים שאנחנו מתנהגים בהם באופן שונה.
אני מתכוון לכך שאם החיים שלי הם רצף אחד שלם, אני לא מסתכל על זה כעל 'חיי הרווקות שלי' לעומת 'חיי הנישואין שלי'. אני חי רצף אחד, רצף של האני.
הגישה הזאת אומרת שאני כבר עכשיו חפץ ממש בהתנהגות שלי במהלך חיי הנישואין, כי אני מאוד רוצה לעשות טוב לאשתי שאני אפילו לא מרגיש שזה ויתור על עצמי. זה שאני הולך לישון יותר מוקדם (או יותר מאוחר.. כל אחד והזוגיות המדהימה שלו), וזה שאני מתעניין פחות מכדורסל-
למי אכפת מכל זה? מה שממלא אותי זה שאני ביחד עם אשתי, שאני דואג לה, שאני חושב עליה..
זה לא ויתור על עצמי.
וכדי שבאמת זה לא יהיה ויתור על עצמי, כדאי לעשות את כל הפעולות שאנחנו פועלים לכתחילה. להתחתן לכתחילה למשל, זה אומר- מתוך הבנה שזה מה שאני רוצה ושזה אני, וזה גם כן אומר- להתחתן רק עם מישהי שבאמת אני אוכל לעשות לה טוב ושהיא תעשה לי טוב. כלומר, זה אומר לשאול את עצמי לפני שאני מתחתן איתה האם 'לוותר' (שוב, אמרנו שזה באמת לא ויתור.. אבל כמילה מושאלת..) על הכדורסל בשבילה- זה חלק ממני, זה טוב לי? אם לא- האם בשום פנים ואופן לא? או שאולי אני יכול לעבוד על זה ולהפנים את הערך של לחיות יותר כלליות? אם לא- הכל בסדר.. אני אחפש מישהי שמוכנה שכדורסל יהיה חלק מההווי של בעלה בחייו.
לגבי רמה דתית- אני מחפש מישהי באיזור שלי.
להגדיר פחות או יותר זה לא נראה לי נכון, כי כל אדם הוא שונה, אז אם אני מרומם אותה בנקודה מסוימת- היא תרומם אותי בנקודות אחרות, בכל מקרה אני מחפש מישהי באיזור, כדי שיהיה כיוון די ברור לבית מבחינת הרצון לעבוד את ה' (זה מוגדר יותר ). אבל באמת קשה לענות על השאלה, כי רמה תורנית זה לא רק רמה מבחינת ידע. ואת כל מה שהוא לא ידע- קשה מאוד לבחון או בלתי אפשרי (רמת הרצון, שאיפות.. יש דברים שרק הקב''ה יודע לדרג)