אז אני אשמח לשתף... 
אנחנו רגילים לחלק את החופה לשני חלקים- החלק העיקרי: החופה עצמה, וחלק משני אם כי כזה שלא ניתן לוותר עליו- זיכרון ירושלים. בעצם החלק השני הוא מעין חלק נלווה כזה, להרבה מאוד דברים שאנחנו עושים, גם בחתונה אבל גם בבנין הבית ובחיים- למעט בתבשיל זכר לחורבן, אמה על אמה וכו'..
אז בעצם, לפי התפיסה הזאת יש לנו שני דברים- החתונה עצמה שהיא בוודאי משהו שמח ממש, והזיכרון של ירושלים- זה פחות עיקרי, וזה מתבטא בעיקר בעצב ובגעגוע לבנין המקדש, שאנחנו זוכרים שלמרות כל השמחה- משהו עדיין לא שלם...
אבל האמת, שגם החתונה עצמה היא זכר לחורבן- אנחנו בונים חורבה מחורבות ירושלים.. אז קודם כל- זה לא נכון שיש כאן שני דברים נפרדים, ובנוסף לכך- זיכרון ירושלים לא מתבטא רק בשמחה לחוד או רק בעצב לחוד- הוא מתבטא בשניהם.
אז עלה לי רעיון שבעצם חכמים רוצים ללמד אותנו למה אנחנו מתחתנים-
החתונה שלנו היא כחלק מהקשר של כל הדורות של עם ישראל, זה חלק מהסיפור שלנו כעם.
אם היינו מבטאים את החתונה רק מתוך שמחה ואהבה- מאוד קל להתחתן מהמקום הזה, וזה המקום שממנו כל אדם ואדם בעולם הלא תורני מתחתן.. זה מבטא רק את הקשר ביני לבין אשתי לעתיד וההיפך.
אבל החתונה בעם ישראל היא חתונה מתוך המשכיות, מתוך קשר כללי וחזק לכל ישראל. אז כדי להראות שהקשר ביני לבין הכלה שלי הוא באמת קשר נצחי וחזק, קשר של שכינה שמעוגן בנשמת כלל ישראל- אני חייב שהקשר הזה יתבטא גם בשמחה, אבל גם בכאב. בעצם הקשר הזה הוא מעל לכל הכוחות שלי... כי הוא מגלה את הופעת הנשמה.
אז יוצא לנו שהחתונה זה דבר אחד, שמשלב בתוכו את כל הרגשות האפשריים, ובגלל שהחתונה היא ענין נצחי ועליון- אז היא מעל לכל הרגשות האלה.. זה לא מה שמחריב את החתונה שלנו, האבל, הכאב, זה אחד הדברים שכמו השמחה- בונים את הקשר בינינו. ומופיעים את השכינה
מקווה שיצאתי מובן 
וכל הכבוד למי שקרא עד לכאן
יאללה נשמח לשמוע מה דעתכם (:


