עצוב לי שזה ככה. שהיא ככה.
זה הורג ושורף אותי מבפנים ואז אינלי מצברוח לכלום ואני עצבנית על כולם, וזה, זה רק בגללה.
בגלל שאני מידי אוהבת.

ועכשיו מספיק אני מדוכאת בגלל מה שקורה לי בנפש שלי. שלא טוב לי. אני רוצה להיטהר.

והכל מתקשר להכל
וההיא צודקת.(אפילו שזה היה בצחוק.)
'כן, היא יכולה כל היום כי אינלה חיים מה היא עושה כלום כל היום.'
כן. אינלי חיים כי הכל נהרס לי. הכל מתמוסס לי בידיים כמו כדור שלג. אני משיגה משהו אחד, ומשהו אחר נופל. יום אחד אני שמחה כולי אושר, ויום אחרי זה אני פרצוף דיכאון כאילו השמיים נפתחו מעליי ומולי סערה. אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו עיר מקלט שצף על המים, וכל שניה חי כדי לשרוד ולא לטבוע. לפעמים אני מתנדנדת עד כדי כך שאני כמעט טובעת. וזה קשה בחיי שזה קשה. ואני לא רוצה להיות תלויה במים דפוקים. אני רוצה אוויר לנשימה. אני רוצה יציבות. אני רוצה אדמה צמיחה שמש שמים. רק לא מים. לפחות לא עכשיו.
אני פאקיננ מבזבזת את החיים שלי.
אני רוצה מישהו לבכות לו ושיחבק אותי ולא שיגיד לי שיהיה טוב. אני יודעת שיהיה טוב.
רק שיגיד לי, שהוא איתי בזה.

ואני חייבת לעוף מפה. לסגור את הכל ולצאת. לזרוק הכל. גם את זה. ככה אני יוכל להתנקות ולדעת ששום דבר לא עומד לי מאוחרי הראש.

רק רחמים. רק רחמים צריך.
זה גורם לי לחפור בור באדמה ולהישאר שם, ולהבין ששם מקומי, ושם אשאר. ואני יודעת שזה לא נכון. היום הבנתי כמה אני צריכה לעבוד על עצמי. ועל המידות. ועל המעשים ועל ה"חוסר מחשבה" שנכנס בי לאחרונה ובמיוחד בשנה האחרונה. כמה מזויפת נהייתי. כמה רעל נכנס לי לנשמה. כמה אוויר מסריח אני נושמת, כי אני תמיד לא נמצאת במקום הנכון, ןבזמן הנכון. ואז מגיע המצב שאני נדפקת, ובדרכ כל מי שמסביבי נדפק גם הוא. ועד כדי כך שאני מדברת עם אנשים, הם שוכחים ממני. אני חושבת שאני פשוט לא בנאדם הכי נחמד בעולם. לא הכי מאיר בעולם. (רק היא חושבת ככה. כנראה היא לא מכירה אותי. בכלל). וראיתי אותם והבנתי שאלה אנשים טובים ככ. וסביבה כזו אני צריכה. אנשים כאלה. חיים, כאלה. עם משמעות. עם - תודה להשם יתברך. עם עבודת השם. עם מטרה. (אני חייבת חייבת ללכת לשם. רק טוב זה יעשה לי. רק טוב. השם יעזור לי. נכון ? )

כן. זה לא ייגמר בזמן הקרוב. כל פעם אני סולחת. כל פעם.
למה אני עושה את זה? אלוקים רק יודע.
רק אני מקווה שאלוקים סולח לי, גם