ככ שמחתי שבתחילת השבוע גיליתי שכל סיפור הלידה הנוראית מאחורית .
שמחתי שאני יכולה לחזור לטיפולים..
חזרתי להזריק, חזרתי למעקבים, חזרתי לכל הסימנים הכחולים ביד ובבטן.
ורגע לפני שאני אמורה להחזיר עובר- הגיעה ההתרסקות.
הבדיקת דם לא טובה וחודש מוזר ולא הגיוני של ביוץ יום אחרי מחזור. (?!)
אז... שוב קיבלתי את הבשורה המרה- לחכות עוד חודש.
אני לא יודעת אם מישהי מצליחה להבין כמה כוח צריך לגרד מהריצפה בשביל לחזור לטיפולים מיד אחרי לידה שקטה ובמקום זה אני מקבלת חודש אחרי חודש התרסקות יותר
קשה וכואבת.
אני לא יודעת מה התכלית שלי בעולם- לסבול?
איזה מן אישה אני כלפי בעלי שלא מסוגלת להביא לו ילדים? אני עד כדי כך פגומה?
מנסה לבחון את עצמי במה טעיתי, מה עשיתי רע, מה לשנות בעצמי.
אני נלחמת על אמונה, על הדת, על השבת, על נידה
ובמקום זה? רק מתרסקת.
כמה עוד?
לא יודעת איך להצליח להסתכל על הכוס המלאה.
כל כך שמחתי כל השבוע, הייתי בעננים כאילו בישרו לי שאני בהיריון רק מהמחשבה שהגוף שלי חזר לעצמו ושאני יכולה לחזור לשגרת הטיפולים.
ואז היום מגלה שהכל היה חלום והגיע הזמן להתעורר לסיוט.
אני לא בן אדם דיכאוני, לא הייתי כזאת אף פעם.
אבל שמחת החיים נקלחה ממני באכזריות ומסרבת לחזור.
איפה האור בקצה המנהרה?
❤️
הלוואי שבקרוב ממש!
