יש מנעד רחב של רמת אחריות, וממילא של רמת האשמה. 

וכמובן יתכן שיהיו כמה אחראים, וממילא כמה אשמים.

זה במובן האובייקטיבי.

במובן הסובייקטיבי יש 'רגשות אשם', שזה כבר התחושות האישיות המצפוניות של כל אדם בנוגע לרמת מעורבותו בדבר שלילי כלשהו, וגם הן משתנות לפי האדם.

כמו במקרה הראשון, שאז אלו שתי אשמות שונות:

הגנב מאושם בגניבה. וזהו, כבר נעשה המעשה. לאחר הגניבה יש חובה מוסרית למי שיודע לדווח. ומי שלא דיווח מואשם במעשה שלילי אחר של חוסר דיווח.

לגבי המקרה השני - זאת דילמה שכבר חז"ל התחבטו בה ב"הכוהו עשרה כאחד ואין בכל אחד כדי להמיתו". אבל הדילמה קיימת רק במובן הפלילי-המשפטי שבו צריך רף מסויים כדי לענוש על עבירה, כמו בדוגמא הנ"ל - הכאה שיש בה כדי מיתה (והנפק"מ - מי יהיה חייב מיתה), ולא במישור המוסרי שברור הוא שכולם שותפים ואחראים לדבר עבירה. 

כך גם בדוגמא השלישית - שותף פסיבי אחראי ברמה המוסרית על המעשה. אך יתכן שבמישור הפלילי-המשפטי ייקבע רף אחר לרמת מעורבות שיש בה כדי להעניש.

אינו רוצח (לפי צד אחד).

לגבי הסיפא - הוא לא גנב ולכן א"א לקרוא לו גנב, אבל הוא אשם בגניבה. שוב, אני לא כ"כ מצליח להבין האם אתה שואל לפי המישור המשפטי או המוסרי (ובכלל אני לא מבין לאן אתה חותר, ומה מפריע לך). כי מבחינה משפטית, לפי החוק ההלכתי למשל, ברור שיש פער גדול בין גרימה למעשה ('גרמא') לבין עשייתו. ולכן המשאיר בית חבירו יהיה פטור מכיון שהוא רק גרם לנזק, אך הגנב יהיה חייב כי הוא עשה מעשה בפועל. אני מניח שיש מערכות חוקים אחרות עם הגדרות אחרות, אבל שוב, ההגדרות הן רק תבניות לשם קביעת רף ענישה.

היא מושג מושאל למה שכתבת בסוף - אשמה בצער. לא בפשע. יש לו אחריות על זה שהוא עכשיו יושב ומיצר. הוא טיפש, והפושע רשע ואשם.

נושא טעון לפניך:

הדוגמא שהבאת היא דוגמא מצויינת בקשר לפולמוס סביב היחס שבין רמת מלבושה של האשה לבין הטרדתה. אז נכון שאין בזה כללי ברזל, ויש מקרי הטרדה בכל החברות ובכל קודי הלבוש, אבל לפחות מבחינה הגיונית, מבחינת איך שיצרו של אדם עובד - אמור להיות קשר בין רמת הלבוש לבין ריבוי מקרי ההטרדה.

הבעיה בטיעון הזה, שהוא כל פעם מקפיץ מחדש את הזועמים ובפיהם הטענה החוזרת - שבמקום להאשים את הפושע מאשימים את הקורבן. וזה לא נכון. הפושע אשם במעשה הנפשע, אך הקורבן אשם במשהו אחר (במקרה שזה אכן כך) - בטיפשותו או בתמימותו או בחוסר היכרותו עם המציאות. האנשים רגילים לשפיטה דיכוטומית - אם א' אשם אז בהכרח שב' לא, או שמב' לפחות יורד קצת מנטל האשמה. וזה לא נכון. א' (במקרה שלנו - המטריד) אשם ב-100% במעשה, והיא אשמה לא פחות בטיפשותה.

משל למה הדבר דומה?

לאחר מטיעוני הטיעון הנ"ל, שהוא יהודי במקרה ושחזותו גם מסגירה את זה, שנכנס לג'נין, ובני הבליעל עשו בו לינץ'. האם הוא אשם במעשה הנפשע? לא. האם הוא טיפש שנכנס כך לגוב האריות? כן.

באי גרימה/ באי דיווח/ בעשיה וכו' וכו'

סיבים אופטיים ILFiber - מהפכת האינטרנט המהיר בישראל | Facebook

יש להם מעסיק, והוא האחראי הבלעדי על השכר שלהם. 

כמו כן אני לא נותן טיפים לרופא, לקופאית, למוסכניק, לרואה החשבון, לחשמלאי... מה שהם אומרים לי שאני צריך לשלם על השירות/מוצר, זה מה שאני משלם.

כמובן שבתור מלצר הכי נחמד זזה לקבל טיפ.

אבל אם נחשוב בהיגיון, לא מספיק שאני משלם על האירוע\מסעדה שגם ככה כיום לא מאוד זולים, אני עוד צריך להוסיף כסף לבחור הנחמד שזו העבודה שלו? 

לא בקטע מזלזל ש"העבודה שלו זה לשרת אותי" אלא אשכרה, זו העבודה, לבוא-לקחת-להביא, על מה להוסיף כסף? שהוא גם מחייך? מצידי שלא יחייך חחח

אז כן

בשליחים לא יצא לי להיעזר אז לא בדקתי 

זה בפירוש לא המצב הרגיל, בטח לא במקומות גדולים ומסודרים. לפני הרבה שנים זה היה המצב, אבל מאז עברו חוקים שהסדירו את הנושא. 

רק אם יכפו עלי, או יגרמו לסיטואציה שבה אעדיף לרחם על האומללים ולתת להם קבצנות טיפים.

רק כי זה עניין של מקובלות, לא שבאמת בא לי לשלם מעבר לעלות הגבוהה גם ככה באופן יחסי

מפרגנת להם

עבודה קשה

אבל זה לא קורה אצלי הרבה מסעדות/ שליחויות של אוכל 

כשזה מתאים

למטפלת פרטית הייתי מוסיפה לפני חגים

מעדיפה לקנות בחנות קרובה לבית גם אם זה יותר יקר

כדי לפרנס מקומיים

מפרגנת לנהגי מוניות את הסכום בלי מיקוח (לא קורה הרבה מוניות)

לא כי אני מרגיש אחריות כלכלית עליהם, אלא כי זו עבודה שוחקת, עם בוס מעצבן והרבה לחץ מסביב, וזה שלב בחיים בדר"כ, וזה משמח אותם מאוד, ולא דורש ממני הרבה.

אני גם לא יוצא למסעדות אז זה בעיקר בחתונות.

בחתונות אם דאגו לי במיוחד.

לשליחים לא 

במסעדות כן (מקומות עם הגשה לשולחן)

אישית חשוב לי שלא יצא סטיגמה על דוסים (או יותר נכון דוסיות) שהם קמצנים.

פיצריות ציפס וכו אז לא.

שליחים לא יצא לי.

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע