החוסר איזון הזה מגיע מהפריקה שלי.
כשאני מתפרקת,קשה לאסוף את כל החלקים וזה לוקח נצח של זמן.
הכל היה נראה כבר כמעט אסוף וכאילו באתי להרים עוד שבר שלי מהריצפה ונפלתי לתוכה עמוק מאוד בטעות.
המצב הוא כאילו להתרומם עכשיו שוב מתוך בור עמוק ולאסוף הכל שוב ולזכור שזאת רק נפילה(ושה המתיש פה אתה מבין?הנסיונות שלי קשים קצת)
ופורים,זה מה שמאזן לי את השמחה ומוציא אותי מהמיטה.
ואבא פתאום תפס שעוד חודש יש לי יומולדת ופעם ראשונה שאמרתי לו שזה משמח אותי שהוא מתרגש מיזה.זה כאילו ללדת את הקשר ולהתלהב מכל דבר חדש שמגלים שקיים בו.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת