אני זוכרת ששאלתי אותה " זה עובר, זה משתפר?" חשבתי שהיא, אחרי לידה שלישית, תדע לעודד אותי.
אבל לא היא ולא אף אחת אחרת בחדר השאיבות,
לא הבינה מה זה "הזה" שאני מדברת עליו.
מה זה ה"זה" שצריך להשתפר. מה צריך "לעבור"?
חבל שאז, יום אחרי הלידה,לא ידעתי שמה שקרה לי קורה רק ל1%!! מהיולדות בישראל.
אני זוכרת שהרגשתי שונה.
לי היתה כרית.
תתארו את הסיטואציה הבאה :
אני ביום השני אחרי הלידה הראשונה שלי, כן אותה אחת שהסתיימה עם קרע דרגה 3.
אני נמצאת בחדר האוכל במחלקה.
באותו יום, איכשהו אזרתי אומץ לא לאכול בחדר ושיביאו לי, אלא לנסות להיות "כמו כולן".
אני מנסה לשבת לארוחת בוקר, לידי בעלי ואמא שלי. והכרית.
כרית שינה שלקחתי איתי כדי שאוכל לשבת על כיסא רגיל ולאכול, כמו כולן.
היולדות האחרות נראות בעיני מדלגות כאיילות.
אוספות לצלחת, חוזרות לשולחן הקטן שלהן, יושבות, אוכלות, התינוק בעריסה לידן.
הן הולכות ישר, אולי קצת לאט הן, בשונה ממני,
לא הולכות עקב בצד אגודל תוך שיד אחת מחזיקה ומרימה את הישבן. הידיים שלהן פנויות להחזיק במגש ולא בלהחזיק את רצפת האגן.
זו שנקרעה ואך אחד לא יודע אם תשתקם.
זו שהרופאה ביקשה ממני לכווץ ואני מנסה אבל כלום לא מתכווץ. רק הלב שלי.
ונחזור לחדר האוכל, בו אני נאבקת למצוא צורה שתהיה לי נוחה , מתחילה להתיישב ומתרוממת עוד לפני שהישבן הפצוע שלי נגע בכרית או בכיסא.
מנסה שוב ושוב ומרגישה מבטים.
שומעת קולות בדמיון שמרמזים שאני שונה.
כולן יכולות ורק את לא.
כולן רגילות ורק את שונה.
מתחת לעריסה שלהן אין שום כרית.
מתחת לישבן שלהן יש רק כיסא, רגיל, של חדר אוכל.
הן - יושבות.
בחדר ההנקה עם משאבות ההנקה לכולן יוצא חלב. לי לא.
אני בקושי מצליחה למצוא תנוחה שבה לא יכאב לי למטה ושואבת על ריק. מחכה שאיזו טיפה תצא.
אז שאלתי אותה , את מי ששמתי עליה את תפקיד המעודדת " זה יעבור? זה ישתפר?"
אבל אף אחת לא ענתה. אף אחת לא עודדה. אני רק זוכרת את הדממה ששררה בחדר , ורק קולות המשאבה עשו לה קול שני.
מלווים את המבטים שלא מבינים מה אני רוצה מהן.
רציתי חמלה, רציתי הכלה, רציתי חיבוק
ובעיקר רציתי,
לדעת שאני אהיה בסדר.
**קרע דרגה 3 ומעלה מערב את שריר פי הטבעת.
קרע כזה מתרחש ב1% של הלידות בישראל.
ההחלמה והשיקום הנפשי והפיזי לאישה לרוב ארוך ויכול לקחת גם שנים.
אם את מכירה אישה שחוותה קרע בדרגה 3-4 בלידה, שתפי אותה, שתדע שהיא לא לבד.
❤️אודה לשיתופים להעלאת המודעות וההכלה של הכאב וכל הרגשות שעולות בנשים אחרי לידה טראומתית.

)