בס''ד

הי יקרה,

הלכתי לסדנא כזאת כי מדי פעם (ממש לא לעתים קרובות) הייתי מתפרצת בצורה חזקה על הילדים, וזה משהו שרציתי לשנות. אנסה לכתוב לך את מה שלמדתי ממנה:

* זיהוי מוקדם של רגש הכעס - הגוף מגיב עוד לפני שהמוח מצליח לבטא מחשבות ברורות. כיווץ של השרירים, נעילת הלסתות, תחושת חום שעולה בגוף, נשימה מהירה יותר, אודם בלחיים, זיעה מוגברת, דפיקות ברקות... כל אחת עם איך שהגוף שלה מאותת לה את את הדברים באופן אישי. ללמוד לזהות את הסימנים הראשונים שמופיעים בגוף ולהבין שהזמן לתפוס מרחק הוא עכשיו! עם הופעת הסימנים האלה. זה הזמן להיכנס לחדר כדי להרגע, או אפילו (אם יש אפשרות) לצאת מהבית לסיבוב.

* זיהוי גורמי חולשה כלליים -

חוסר שינה

עייפות

רעב

צמא

לחץ ומתח

כאב ראש או כל כאב פיזי אחר -

כל אלה הם מצבים שמהווים קרקע פורייה להתפרצויות של כעס. לכן, חשוב מאד להשתדל לא להגיע למצבים האלה. כשמתחילים לזהות רעב או התחלה של כאב ראש וכד', חשוב מאד לעשות את מה שצריך כדי לאזן את עצמינו. 

* זיהוי הגבולות שלנו ולהיזהר לעצור לפני שמגיעים אליהם - להשתדל לא להגיע למיכל ריק. לדאוג שהוא תמיד יהיה מלא לפחות בצורה סבירה. 

* זיהוי מצבים נפיצים (טריגרים) - יש לכולנו סיטואציות מסוימות שמהוות עבורנו טריגרים לתגובות לא טובות. לדוגמה:

- מפגש עם בן אדם שלא פשוט לנו איתו (המחכנת של הילדה / החמות / השכנה וכד')

- מריבה עם מישהו

- הופעת המחזור (או הימים שלפני)

- פקקים

- חגים

- תקופת מבחנים

- ימי הולדת

- נושאי שיחה מסוימים

- התנהגות מסויימת של בן הזוג / של הילד

בעיקרון אנחנו רוצים להימנע ממצבים שבהם נפגוש טריגרים. אבל יש פעמים שאין מה לעשות, הטריגרים מופיעים לנו בחיים ואין לנו שליטה על הופעתם. חשוב להיות במודעות מיוחדת לגבי טריגרים. חשוב להיות גלויים עם עצמינו ולדעת שאלו מצבים שעלולים להביא אותנו לתגובות חזקות מדי. שזה זמן עם פוטנציאל למעידה. ולפי זה לבנות לעצמינו אסטרטגיות כדי להתמודד בצורה הכי טובה.

לדוגמה, אם אני יודעת שפורים הוא טריגר בשבילי (כי כבר עברו עלי כל מיני פורימים לא טובים), אז כדאי מאד לחשוב מה אני עושה לקראת פורים הבא כדי שזה יהיה שונה. איפה אני אוכל לרפד לעצמי את פורים? מה אני יכולה לעשות כדי להבטיח שיהיה לי כיף וטוב? מה אוכל לעשות אם ארגיש שאני מתחילה לאבד את זה? ככל שהכתנית מפורטת יותר, כך עולים הסיכויים לההתמודדות טובה שלנו בזמן אמת.

* שיתוף פעולה עם בן הזוג - להסביר לו שמתכוונים לעבוד על התכונה הזאת של הכעס ושנשמח מאד לשיתוף פעולתו. אצלנו עיקר שיתוף הפעולה הוא כזה: כשאני מזהה שרגש הכעס עולה בתוכי כלפי הילדים, אני אחראית על לתווך את מצבי לבעלי ולבצע פעולה שמרגיעה אותי. התפקיד של בעלי הוא להיכנס לתמונה ולשחרר אותי מלטפל בהם עד שאיהיה רגועה. 

* ביטוי הצרכים שלי - אם אצליח לזהות את הצרכים האמתיים שלי, ולתווך אותם בזמן למי שמולי, לרוב אני לא אזדקק לעבור לכעס. בדרך כלל כשאומרים ''אני זקוקה לישון / אני זקוקה שתהיו בשקט כי אני צריכה להתרכז במשהו חשוב / אני זקוקה לאכול משהו כי אני מתחילה להרגיש חלשה / אני זקוקה לשעת מנוחה לעצמי'', מי שמולנו נוטה לכבד את זה ולאפשר לנו את מה שאנחנו צריכות. אפילו ילדים קטנים החל מגילאי גן יכולים הרבה מאד פעמים להבין שגם לאמא יש צרכים ולשתף פעולה, לפחות לזמן מסוים.

* זיהוי הרגש שמסתתר מאחורי הכעס - נקודת ההנחה היא שכעס הוא רגש משנה, שמופיע בעקבות רגש אחר (לרוב פחד). כשמצליחים לשים את האצבע על מקור הכעס, אפשר לפתור את הדברים בצורה הרבה יותר רגועה ויעילה. לדוגמה אם אני אזהה שהכעס שלי על בעלי על מה שהוא אמר לי מקודם יושב בעצם על הפחד שהוא הולך לבלות את הערב על הגמרא במקום לעזור לי בערב הלחוץ שלי, אני יכולה להגיד לו ''אני מפחדת להגיע להתמוטטות עם כל משלוחי המנות שאני צריכה להכין. תוכל בבקשה להקדיש לי שעה הערב ונעשה את זה ביחד?''.

עוד דוגמה: הילדים נמרחים במקום להתארגן לישון >> אני מרגישה את הכעס שמתחיל לעלות >> אני עוצרת רגע להבין מה אני מרגישה >> אני זוכרת שישנתי רק 4 שעות בלילה הקודם ושאני מתה מפחד לישון מאוחר מדי גם הלילה כי מחר אני צריכה לנהוג >> אני מכנסת את הילדים ומסבירה להם שאמא מותשת ושהיא צריכה לנהוג מחר ושאמא חוששת כי היא יודעת שזה לא בטיחותי לנהוג כשעייפים ולכן ממש חשוב שהם יתקדמו לישון כדי שגם אמא תוכל לישון בשעה סבירה >> הילדים קולטים מסר הגיוני ומתחילים לשתף פעולה ב''ה.

אני מרגישה שזיהוי הפחד שנמצא מאחורי הכעס גם עוזר להפעיל חמלה עצמית. לדוגמה: אני מתחילה לצעוק על הילדים.

- בלי חמלה עצמית, אני פשוט ארגיש ''אוף! שוב פעם צעקתי... איזו אמא דפוקה אני! כל הזמן צועקת וצועקת. בטח הילדים לא סובלים אותי. ומה השכנים חושבים עלי?! אוף, אוף אוף, שונאת עצמי ולא סובלת את הילדים שמכניסים אותי למצב כזה. מה את עושה כאן לא מקולחת עדיין? למקלחת מייייייייייייד!!!''

- עם חמלה עצמית, אני אקבל מחשבות שונות: ''אוף. שוב צעקתי. איך זה קרה לי הרגע? כי אני מותשת! אני ממש זקוקה לישון! וכי אני מפחדת בגלל הנהיגה של מחר בבוקר במצבי! טוב... אני אסביר לילדים למה קריטי לי לישון, נראה לי שככה יש הרבה יותר סיכויים שזה יעבוד''.

* בזמן של כעס בפועל - לנשום נשימות עמוקות, עם הפה, כדי להחזיר חמצן למוח (שפיזיולוגית נמצא במחסור מסוים במצב כזה). אם אפשר לצאת לסיבוב. אם אפשר הליכה או פעילות גופנית אחרת - עוד יותר טוב!

* הזמן שלוקח לגוף לחזור לעצמו הוא חצי שעה בממוצע. זה ממש תהליך פיזיולוגי שהגוף עובר. עד שעוברת חצי שעה, כדאי להמשיך לשמור מרחק ולהמשיך להירגע.

***

לגבי הסדנא עצמה - באופן אישי ניסיתי לעבוד על הכעסים שלי כבר כמה שנים לפני שהלכתי לסדנא הזאת. התקדמתי אבל זה לא עשה את העבודה כמו העבודה המורכזת בסדנא. כמו ש@אמאשוני כתבה, העובדה ששילמתי על זה הרבה מן הסתם גם הוסיפה עוד למוטיבציה שלי להצליח. וגם באמת קיבלתי כלים מאד יעילים (את רובם ככולם הזכרתי כאן). את הדברים שכתבתי קיבלתי ממשהי בשם אריאלה מלצר.

ועוד נקודה אחרונה - זה משהו שאני באופן אישי ממש מתפללת עליו בקביעות... אני מניחה שכמו בכל דבר אחר, ההשתדלות בדי האדם וההצלחה בידי הקב''ה...

בהצלחה רבה רבה רבה!!!

מבינה ממש את הצער שחשים כשכועסים, ומאחלת לך מעומק הלב שתצליחי להגיע לאן שליבך חפץ 💕

עשיתי מה שכתבת והבנתי שהלימודים של הילדים מכעיסים אותי כי אני מרגישה אחראית ושהם לא מצליחים או לא עובדים אני בכעססס. למשל ילדה בכיתה ב שנמרחת עם השיעורים והעבודה ואני צועקת למה את עושה איטי?!? והיא בלי מוטיבציה וכאלה... אז תעזרי לי להבין מה יותר עמוק כאן מהכעס שלי כמו שכתבת שיש משהו אחר עמוק?

ועוד שאלה-לא התפדחת ללכת לסדנא שמקטלגת אותך כ'כעסנית שצריכה ללמוד לשלוט בעצמה'? אני מתביישת בעצמי אז ללכת לסדנא? מעריצה אותך תקשיבי את נשמעת אישה כ"כ טובה ומיוחדת

ה' שפתי תפתח

אוקיי, אז יש לנו את הדוגמה של הבת שלך בכיתה ב'...

תנסי להיכנס שוב לסיטואציה הזאת, שאת מנסה להושיב את הילדה לעשות שיעורי בית. 

היא נמרחת, עושה לאט לאט...

ואת מרגישה את העצבים שמתחילים לטפס בתוכך...

את כבר לא נינוחה, את מזהה שהסבלנות מתחילה לעזוב אותך...

מה קורה בנקודה הזאת, כשאת מתחילה להרגיש שאת כבר לא במצב של סבלנות?

מה עוד את חושבת בנקודה הזאת?

מה את רואה בעיני רוחך? 

דוגמאות שעולות לי:

* את אולי מדמיינת את הטלפון של המורה שתבשר שהילדה לא בקצב וזה מלחיץ אותך? (לחץ = סוג של פחד)

* או את הערב שמתארך עוד ועוד, מעבר לגבולות שלך ואת צופה שההשכבות תהפכו לסיוט אמיתי בגלל השעה וזה מפחיד אותך?

* את אולי יודעת שעוד כמה דקות התינוק יהיה רעב ותצטרכי להיות פנויה אליו כדי להאכיל אותו ואת בלחץ לא להספיק לטפל גם בילדה וגם בתינוק?

* ואולי זה בגלל שאת יודעת שבזמן שאת יושבת עם הילדה בכיתה ב' שאר הילדים סוג של לבד עם עצמם ואת יודעת מניסיון שזה לא מחזיק טוב הרבה זמן ואת עלולה עוד מעט לגלות שהם קשקשו על הקירות / עשו בלגן גדול בחדר / שפכו מים / נכנסו למריבה ענקית וכו' וזה מלחיץ?

* אולי יושב לך בראש שעוד לא התחלת להעמיד ארוחת צהריים ואת בלחץ שכל היום יתארך בגלל זה?

* אולי את טרודה מכיוון שאת חושבת על הילד הבא, זה שבגן, שבגלל הלמידה מרחוק של אחותו הגדולה כבר הרבה זמן לא מקבל תשומת לב אישית ואת דואגת למצבו הנפשי?

* יתכן שאת מזהה שפשוט אין לך כוחות יותר ואת זקוקה נואשות לזמן לעצמך? ומכיוון שזה לא קורה ואת מכריחה את עצמך לשבת עם הילדה למרות שאין לך טיפת כוח לזה, את מפחדת פחד עמום שזה פשוט לא יסתיים בצורה טובה?

*

השלב הבא, אחרי שמזהים מה יושב מאחורי חוסר הסבלנות, זה להבין מה אני זקוקה.

בעקרון הכעס הוא רגש שבא לאותת אותנו שאנחנו בסוג של סכנה. שיצאנו מהאיזון הבריא לנו. שהצרכים שלנו לא ממולאים כמו שצריך. זה לא רגש כמו כל רגש. אין בו משהו רע, וכל עוד משתמשים בו בצורה טובה, הוא יכול להיות לנו לידידי אמיתי, למצפן!

הכעס בא להגיד לי:

''הי!! אני צריכה שתקדישי לי תשומת לב!

יש לי צורך חשוב (אוכל / שינה / הרגעה / הערכה / זמן לעצמי...) והוא לא מסופק!''

כשחוסר הסבלנות מתחיל להופיע,

זה כמו תינוק שרק מתחיל לבכות, בכי קטן כזה (הרבה לפני הצרחות הרמות כשלא ניגשים אליו).

זה כמו סוללה שהופכת לאדומה, כמה אחוזים לפני שהיא הולכת להיגמר.

* 

אם נחזור לדוגמה של הילדה שלך עם שיעורי הבית, אחרי שזיהית מה החשש / פחד / לחץ שלך, את יכולה להסיק מה הצורך שלך:

* האם זה צורך במנוחה מהילדים? בזמן לעצמך? בהתאווררות?

* האם זה צורך בביטחון? (= לדעת שהילדה שלך בעניינים בכיתה ולא הולכת לאיבוד בלימודים)

* האם זה צורך בביטחון אבל מסוג אחר? ( = לדעת ששאר הילדים מקבלים את הדברים להם הם זקוקים?)

* האם זה צורך בהערכה? (= שהמחכנת תחשוב דברים טובים עלייך כאמא שדואגת לצרכים הלימודיים של הבת שלך)

* האם זה צורך בעזרה טכנית? (= שלא תהיי לבד על שיעורי הבית, הארוחות, המקלוחות, ההשכבות וכו')

* האם זה צורך בשינה? באוכל מזין? 

ברגע שאנחנו מזהות מה הצרכים שלנו, אנחנו יכולות להתחיל לדאוג לסיפוקם. זה השלב של הפתרונות בעצם. הרבה פעמים זה דורש קצת גמישות מחשבתית ויציאה מאיזור הנוחות שלנו -- כי אם זה היה פשוט ומובן לנו, מן הסתם היינו כבר עושות את זה. דוגמאות:

- שהבעל יהיה האחראי על שיעורי הבית (רק הפעם או באופן כללי)

- טבלה עם פרסים לילדה עם היא תצליח לשבת לבד על חלק מהתרגילים

- תשלום לנערה שתשב איתה על השיעורים וכו'

- שנערה (או בן הזוג) תהיה על שאר הילדים בזמן שאת יושבת עם הילדה לשיעורי בית

- שיעורי בית באווירה כייפית עם שתייה טעימה ונשנושים נחמדים וכו'.

***

לגבי מה ששאלת בסוף... בטח שהתפדחתי. לקח כמה שנים בין הפעם הראשונה ששמעתי על זה לבין ההחלטה ללכת לסדנא. אבל הגעתי לנקודה של חוסר אונים יותר מדי גדול. ראיתי שלמרות כל המאמצים הענקיים שלי, אני לא מצליחה בכוחות עצמי. (בזמנו ממש עשיתי לעצמי מבצעים ועוד כל מיני תמריצים, אבל זה לא היה מספיק). זה אומנם קרה רק לעתים רחוקות מאד, אבל הרגשתי כל-כך נורא כל פעם שהגבתי מעבר למה שרציתי! זה היה כל-כך מלחיש ולא טוב שהרגשתי שאני חיייבת לשנות את זה. לעצמי ולילדים שלי... 

לגבי הקיטלוג - האמת היא שזה לא דבר שסיפרתי סביבי. אני חושבת שמעבר לבעלי, להורים שלי, לאחותי ולעוד שתי נשים קרובות, זה לא משהו שסיפרתי. יכול להיות שבעוד כמה שנים זה יהיה משהו שכבר ארגיש בנוח לדבר איתו בגלוי לכל אחת, אבל כרגע זה משהו שאני מספרת עליו רק אם יש צורך, כמו עכשיו . בעקרון אין סיבה שאנשים סביבך ידעו... ולגבי משתתפי הסדנא, כולם שם באותה הסירה, מי פחות ומי יותר...

בנוסף, יתכן שהפתרון ש@אמאשוני הציע יוכל לעזור: סדנא דרך זום. אם זה יהיה מקובל על המנחה, אולי תוכלי להישאר בעילום שם עם מסך מכובה... לא בטוחה שזה יכול לעבוד (כי עובדים הרבה על שיתוף, על קשר עין וכו') אבל שווה בדיקה...

עוד משהו שמאד הרגשתי, זה שאני מעדיפה שעוד כמה אנשים ידעו שלפעמים אני כועסת חזק מדי... מאשר שהילדים שלי יזכרו תמיד שהייתה להם אמא כזאת. (שזה מן הסתם גם משהו שהיה עתיד להתגלות בעיני עוד אנשים בסופו של דבר, כמו בני הזוג של ילדיי, כהם היו מקימים משפחות משלהם...). מזה אני הכי מתפחדחת: שהם יגדלו עם תודעה שהייתה להם אמא שלא שלטה על כעסיה. עם השיקול הזה, לגמרי היה לי עדיף ללכת לטפל בזה. בתקווה שגם אם הם יזכרו שכשהם היו קטנים אמא פה ושם כעסה מאד חזק, אבל אחר-כך היא עשתה עבודה מאד גדולה על עצמה והצליחה לתקן את זה ב''ה. (אני מאד פתוחה עם הילדים שלי. אז כשהם שאלו אותי בזמנו 'לאן את יוצאת?', עניתי שאני הולכת ללמוד איך מגיבים נכון כשכועסים. אז בעצם גם הילדים שלי יודעים על הסדנא ).

בשורה תחתונה - אני חושבת שכשמישהו בוחר לטפל בזה, זה לא מעיד על כישלון אלא על גדלות. חלק גדול מאד מהתכונות שלנו הן מולדות או קשורות לסביבה בה גדלנו. זה כאילו חלק מהתיק שהקב''ה ייעד לנו, כי הוא ידע שדרך ההתמודדות הזאת דווקא - אנחנו נוכל לגדול הכי הרבה ולבצע את שליחותנו בעולם הזה בצורה הכי טובה...

תודה על המילים בסוף... ריגשת אותי ❤!!

אני מנסה ומשדלת, כמו כולנו... עם הצלחות ונפילות... רחוקה מאד מלהיות מושלמת 

בהצלחה נשמה!!!!! 💕💕💕

נב: ניסיתי לעבוד על הקטע הזה של ניהול כעסים במסגרת טיפול פסיכולוגי, אבל לא ממש ראיתי פירות. יכול להיות שלמשהי אחרת זה כן יהיה מועיל. לי זה לא היה...

קראתי אותך בהשתאות

יש לך כוח לכתוב דברים בצורה ככ נעימה וברורה

מדהים.

עלה לי נושא מסוים

אפשר לבוא בפרטי לשאול אותך כמה דברים?

כעס זו הרגשה שמכסה על תחושה פנימית לא נוחה- לא קיבלתי משהו שרציתי ולכן אני כועסת. לדוגמה- הילדים לכלכו את המטבח. אז האמא חוזבת- לא קיבלתי הערכה למאמצים שלי לשמור על בית מסודר. ואז מגיע כעס.

אז תשאלי את עצמך- מה רציתי ולא קיבלתי?

אולי תוכלי לתת לעצמך את הדבר הזה. למשל- לומר לעצמך- הילדים לא מעריכים את העובדה שניקיתי אבל אני כן מעריכה את עצמי.. אולי זה ירגיע משהו בלב.

איך שאני רואה את זה, זה נובע מכעס עצמי

את שונאת את החיים שלך ואת עצמך

תטפלי בלקבל את עצמך בלאהוב את עצמך ואת החיים שלך

על כל אירוע שעובר בשלום, אנחנו נגיד תודה.

לק"י

הבת שלי היתה אמורה לחגוג לפני יותר משבוע, אבל הגננת היתה חולה.

גם זה קורה מסתבר....

ימי שני בד"כ די עמוסים

אשמח אם אפשר מפעם לפעם ברביעי, נוח לי יותר

התלמידים הלכו לישון עם תיק ארוז ומוכן וקמו בבוקר להתרעה ואזעקה...

אחרי שחזרנו ביום שלישי קבעו מחדש את הטיול, למחר... 😬

לק"י

לנו היה אמור להיות בשלישי שעבר. בוטל, למרות שחזרנו לשגרה.

הטיול נקבע לשלישי הבא. ימים יגידו מה יהיה....

ואם מתקיים יש לי תחושת סיפוק כזו, מסמנת וי
יש הצלחנו.
דור הגאולה. דור לא פשוט.

יש לנו בסלון גם שולחן כתיבה, שמשמש לאחסון ולא עובדים עליו.

זה פשוט לא נצרך

הילדים שלי אמנם לא מרבים להכין שיעורי בית, אבל אם כן עושים את זה - אז זה בסלון/פינת אוכל.

ואני חושבת שזה מבורך.. חוץ מהפן הפרקטי שאני זמינה יותר לעזור להם, אחרי צהריים זה הזמן שלנו יחד, אצלנו חדרי השינה כשמם כן הם. משמשים בעיקר בלילה.

אצל הבת שלי, מביאים לכיתה את כל הספרים והמחברות בתחילת השנה ושומרים שם.

מביאים הביתה רק כשיש שיעורי בית או כשמסיימים ספר.

אצל הבן שלי שומרים את הספרים שלא בשימוש בבית, וכל פעם מביאים לכיתה ספר חדש שמתחילים.

צריך שיהיה מקום למכשירי כתיבה ומחברות ספייר, שיהיו עוד למקרה הצורך.

זה תלוי כמה אתם קונים מראש, וכמה תוך כדי השנה.

לנו יש סלסלה עם כל הציוד. בינתיים זה מספיק לשני ילדים.

יש לי מדף בארון לכלי כתיבה ספייר ומחברות וכד' של כל המשפחה 

ואין שולחן כתיבה בחדר אלא כולם עובדים בסלון, גם הגדולות כולל תיכוניסטיות אוהבות לשבת בסלון ולעבוד

על הרצפה \ שולחן אוכל.

מבחינתנו פינת עבודה מיוחדת זה מיותר.

גם ככה בכיתה א' הם יצטרכו ליווי צמוד ממך בשיעורי הבית, אז זה הכי נוח.

לדעתי כדאי מדף למחברות ולספרים, ומגירה עבורך למכשירי כתיבה ומשם כל פעם תתני להם (כל הזמן חסר משהו בקלמר)

קנינו לה כשהתחילה כיתה א'. אחר כך הבנו שבגיל הזה ממש אין צורך בשולחן כתיבה, כי נוח להם יותר לעבוד בסלון ליד אמא ולהיעזר בה...

אצלנו לבנים כמעט אין שיעורי בית בגיל הבוגר. בגיל הצעיר הם עובדים בסלון.

לבת השנייה יש שולחן מתקפל קטנטן ליד המיטה, ולבת השלישית (בכיתה א') יש שולחן ילדים מעץ שבעלי בנה לה פעם. היא דווקא אוהבת לפעמים לעבוד בו, לאו דווקא על שיעורי בית אבל גם עליהם. אבל היא חריגה לגילה...

אז לא צריך לקנות שולחן כתיבה (ואם קונים, אז אפשר לקנות אחד רחב), כן כדאי לחשוב כבר עכשיו איפה יאוחסנו הספרים והילקוטים שלהם (במקום שבהישג ידם).

הבת שבכיתה ז לפעמים יושבת לעבוד לבד בחדר.

לפני זה, זה לא רלוונטי לדעתי

זה לא באמת כיף להם לשבת בחדר לבד

וגם בכיתה א לא עובדים ככ הרבה זמן רצוף בישיבה במקום אחד

שולחן מסודר וכיסא וכו מעצמלה
בפועל- עבדו רק בשולחן בפינת האוכל.
עם הקטנים יותר שעכשיו בבית הספר, אין לנו מכתבה. הכל בפינת אוכל.
יש להם רק מדפים מסודרים לספרים ומחברות...

ומגירות אישיות

אבל

שיעורי בית הן אוהבות להכין בשולחן של פינת האוכל (קניתי מפה שקופה-שעוונית, שמיועדת להכנת ש"ב ויצירות)

בגלל שהן שתיים ורוצות להרגיש שאני נמצאת עם שתיהן, יותר נח להן וגם לי בשולחן האוכל.

אבל באמת הקטנים יותר שצריכים עזרה בשיעורים כן יושבים בסלון

רק לקראת כיתות ט-י הילדים עברו ללמוד בחדרים.

עד אז- רק בסלון.

אז בעיני מיותר לכיתה א'.

אחסון ספרי לימוד- אני גם מפנה לכל ילד מדף בסלון (מאחורי דלת, כי זה מתבלגן...).

שם שמים ספרים שלא בשימוש, מחברות ספייר, וכל מיני דפים במצב ביניים (כמו הטבלה של 'מבצע פסח' במהלך החופשה).

אני אוהבת שזה בסלון ונגיש, כי זה מקל עלי לארגן איתם יחד מערכת (בתחילת היסודי זה מאתגר לבד), ולדחוך לשם פריטים שונים ששייים להם ומסתובבים בסלון.

עם מדפים לספרי לימוד ומגירות לקישקושים וכלי כתיבה

אני רוב הזמן נהננתי ללמוד על הרצפה בחדר עד לכיתה ז

ואחותי היתה במטבח/סלון , היתה צריכה עזרה או נהננתה מהרעש

בכיתה א הבן שלי היה צריך אותי ממש צמוד ולכן היה הכי נוח בספה או במטבח

בכיתה ב בקושי שב וגם אז זה קריאה או טיפה דפי עבודה והוא במטבח או בספה 

אבל נשמע לי ש1000 לשני לילות לא יהיה לך עם בריכה.

לא?

זה תקציב ללילה אחד

..

מקווה שתמצאו מה שתרצו!

פשוט התקציב ל2 לילות באוגוסט עם בריכה פרטית וגם נגיש ולא רחוק מידי מרגיש לא ריאלי.

לא שיש לי המלצה ספציפית אבל לא ראיתי במחירים האלה בעבר, בהצלחה.

אני רק רוצה כיוון לחפש.

אני לא יודעת מחירים ללילה

שווה לך להציץ באתר של המועצה, פעם כשחיפשנו הפנו אותנו לשם והיה נראה טוב (זה היה גם מהמלצה של חברה, אבל אני לא ממליצה מניסיון כי לא נסענו בסוף)

הייתי פותחת אפליקציית אייר בינבי ומחפשת לפח איזורים... ואז בודקת אוטובוסים ואטרקציות..

לא הלכתי להתאמה חוזרת (לא לוקחת אחריות כמובן)

כן אני מוודאת כל פעם שאני מכניסה את הדיאםרגמה שצוואר הרחם מכוסה ושהיא יציבה.

הלכתי לפגישת התאמה אחרי לידה, זה היה זול יותר כי התאמה ראשונה עשיתי אצל מישיהי שעושה ב2 פגישות,

תכלס לעתיד יכול להיות שלא אלך. היא בדקה מה שאני בודקת בעצמי כמעט (כן עברה גם על כל ההיקף ואני לא מצליחה לעבור ממש על הכל) ולא כמו המתאמת הראשונה שלי שממש עשתה התאמה הרבה יותר מקיפה.

1. לא

2. לא יודעת, אבל אחרי לידות תמיד ביקשתי מהרופאה שתבדוק אם זה עדיין מתאים ואף פעם לא השתנתה במידה למרות שעליתי וירדתי הרבה במהלך השנים

3. אף פעם לא הלכתי למתאמת שעלתה כסף, רק רופאה בקופה.

לא הלכתי

לוקחים סכום מופחת

תלכי על מיינקס, זו דיאפרגמה טובה בפער מהאחרות

אמרה לי את זה המתאמת והרגשתי בעצמי

תקשיבי זה נשמע סכום עהק אבל לרוב זו השקעה חד פעמית

ושווה את ההשקעה בגוף כדי להיות בלי הורמונים...

אבל אל תלמדי ממני

1. לא

התאמתי לראשונה לפני 9 שנים ו4 לידות, מאז לא התאמתי שוב. משתמשת באותה דיאפרגמה.

3. בטוח שלא.

לא בגלל הדיאפרגמה.

מותק של ילדים, אגב.

בירושלים יש בהדסה עין כרם את נילי ינאי נראה לי ובהר הצופים את פרופ יגל אולי?

במרכז יש אסותא עם כמה רופאים מומלצים, מי יותר מי פחות.

מאמינה שגם בצפון ובדרום יש מקומות טובים. תלוי בעיקר איפה את 

אזור השרון, קצת צפון,

אם יש משהו ממש מומלץ אסע בשביל זה גם לירושלים או למרכז

אין לי למה להשוות אבל הוא היה ממש אחלה, נעים ואמפתי ומקצועי.

לא כאב במיוחד.

עשיתי שם לא מזמן

קודם כל, זמינות תורים יחסית טובה, ביחס למקומות אחרים שבדקתי.

ביום שאני הייתי, נתנו לי שני רופאים שאני יכולה לבחור מביניהם:

ד"ר ניר דובדבני, מנהל היחידה

ד"ר יעל פסטרנק

שניהם אמורים להיות טובים ומקצועיים

על דובדבני גם מצאתי הרבה ביקורות חיוביות באינטרנט, על הרופאה לא ראיתי ביקורות בכלל.

בכל אופן, בחרתי לעשות אצלה פשוט כי היה לי יותר נוח אצל אישה. והיה ממש טוב, חששתי מאוד לפני כן

זה לא כל כך נעים, אבל באמת שבסך הכל זה היה ממש ממש בסדר.

עובדים בצורה סטרילית, אז בהתחלה עושים אולטרסאונד לבדוק את המיקום המתאים לדיקור. אחר כך מעבירים אלכוהול וחיטוי על כל הבטן, ואז לאורך כל הבדיקה הרופאה עם אולטרסאונד כדי לוודא את המיקום ובמקביל מבצעת את הדיקור. האחות תעשה את השאיבה של הנוזל.

הדקירה עצמה הרגישה לי כמו דקירה של בדיקת דם, אחר כך מרגישים מעט לחץ בגלל השאיבה. וזה נגמר תוך דקה. באמת באמת לא נורא. (אני גם פחדתי מאוד לפני כן)

ישאירו אותך לכמה דקות מנוחה, וזהו. חוזרים הביתה למנוחה בהתאם להנחיות שתקבלי. לי לא כאב אחר כך בכלל. 

ובהצלחה!

מבינה אותך ממש, על כל החששות

אנחנו עשינו גם nipt אחרי התוצאות של סקר שליש ראשון, כדי לתת עוד אינדיקציה (זו גם בדיקת סקר, היא לא במקום מי שפיר). אפשר לקבל החזר מהסל הריון של הקופה אם יש לך ביטוח משלים.

אפשר רק משבוע 18 (או 17, אבל לנו אמרו שעדיף 18)

וזה הרבה זמן לחכות בחוסר וודאות

רופאים ששמעו שניפט יצא תקין, אמרו שרוב הסיכויים שגם במי שפיר הכל יהיה בסדר. אז זה לא אומר שאפשר לסמוך על זה, אבל זה כן מרגיע או נותן כיוון.

למשל, יש מקומות שמאפשרים לעשות מי שפיר כבר משבוע 17, אבל ממליצים מ18 כי זה נחשב בטוח יותר.

אם חס וחלילה הייתה יוצאת תשובה לא טובה בניפט, השיקול דווקא היה לעשות כמה שיותר מוקדם כדי לקבל תוצאות מוקדמות כמה שיותר, גם אם זה אומר לעשות כבר ב17. זו גם ככה בדיקה שעושים יחסית מאוחר, ולוקח לתוצאות זמן.

ואעשה השבוע חלבון עוברי..

תוך כמה זמן התוצאות של מי שפיר?

אמרו 3-4 שבועות

אם את בשבוע 16 ועוד לא קבעת תור, ממליצה ממש להתקשר מחר ולנסות לקבוע.

את חלק מהמקומות היה לי קשה להשיג (חזרו אליי רק שבוע אחר כך)

לניאדו חזרו אליי תוך יום

אסותא היה גם ממש קל להתקשר ולהזמין תור, אבל זמינות תורים של חודש קדימה לפחות

עשיתי בבלינסון וכל פעם היו שם רופאים בכירים שעשו את הדיקור

לגבי כאב- זו לא בדיקה נעימה, אבל לא כואבת, יותר הרגשה של אי נעימות ולחץ.

ממליצה ממש לדאוג למנוחה אמיתית אחרי, אני פשוט שכבתי או ישבתי במשך יומיים ולא עשיתי כלום.

החשש ממש ברור ומובן, אם יש עוד משהו, מוזמנת לשאול בשמחה

אני באמת ממש חוששת.

עובדתית, יותר יהודים נרצחים בשל יהדותם בישראל, גם במספרים וגם באחוזים. 
 

פשוט מצניעים סימנים חיצוניים אם מרגישים חוסר נוחות, בפועל יש בלונדון רבתי כ-200 אלף יהודים, מתוכם כ-40 אלף חרדים, שבוודאי אפשר לזהות מקילומטרים שהם יהודים.

אני הייתי טסה לשם..
רק חבל שאין לי אפשרות...

הכל היה מעולה

תסעו ותהנו!

כמובן תזהרו במקומות חשוכים וממליצה לדבר עם הבית חבד לשאול אלו מקומות פחות סימפטים

אולי יהיה לכם נוח יותר לישון באזור היהודי שם בשביל ההרגשה (הוא לא במרכז אבל יש משם רכבת למרכז ואוכל כשר)

לא יודעת מה המצב ספציפית כרגע שם. תהנו!

להשאיר אור קטן בחדר

אולי חם לה?

לנו עזר אצל כמה ילדים לצאת דווקא לפני שנרדמו. לחזור כל כמה דקות לתת נשיקה וחיבוק. ככה הם לא מפחדים שיעלמו להם. כמובן, לא השארנו אותם צורחים. נכנסנו ממש כל פעם שהם ירגישו צורך. עם הזמן התארך פרק הזמן עד שהם רצו שניכנס.

רק זה עזר במצב כזה, של חיפוש גם באמצע הלילה.

מה שכן, אם יש אירוע נקודתי של מחלה או סיוטים אני מרשה להם לבוא לישון במזרון ליד המיטה שלנו

ובהתחלה נבהלתי, אבל חקרתי את הנושא, גיליתי שזהו שלב התפתחותי.

החלומות והפחדים מתחילים להתפתח, ההבנה של הפרידה בשינה מתחילה בגיל הזה, ועכשיו צריך לפתח הרגלי הרדמה חדשים תואמי גיל והתפתחות.

האמת שאצלי זה בא בזמן ממש גרוע של אזעקות אז נתתי לה לישון איתי, ואחכ היינו צריכים לעבור גמילה נוראית.

הטיפ שלי - להיות שלמה ורגועה בעצמך שזה בסדר. לשבת איתה בזמן ובצורה שאת מחליטה להקדיש לזה,  ואז לשחרר. לתת בה אמון שהיא מסוגלת להרגע ולישון. כן, אפילו שהיא קטנטונת.

אני גם הייתי קמה אליה בלילה, מדבררת מה שקרה "התעוררת ונבהלת ועכשיו חוזרים לישון" וחוזרת למיטה.

תמצאי את הדרך שלך, שלכן, מחדש

אבל זה בסדר גמור שזה קורה, נורמלי מאד וגם מראה שהיא מתפתחת כמו שצריך

בהצלחה רבה!