כאילו, מה הקטע?

הייתי אומר לו, "אחי, לא כל העולם צריכים לדעת שאתה הולך לישון ומוריד ת'כיפה. שחרר". 

גם אני אמרתי ככה...

שלא צריך לפרסם

מי שיראה יראה..

לפי הבנתי לפחות, וגם היחס לעניין לא קשור לזה, השאלה היא  אם אתה שלם עם הצעד שלו או לא.

קבל את התנצלותי

למה שאשקר ואגיד לו שאני כן?

אגיד לו את דעתי, כמובן בצורה יפה... אגב, אם זה חבר טוב הוא בטח כבר יודע לבד מה דעתך. (היה לי משהו כזה לאחרונה)

אבל היא פירסמה וראיתי. 

תלוי בטיב הקשר והמצב ביניכם

אבל הקשר הוא מאד אמיתי.

חברה שמתייעצת איתי לגבי כל מיני נושאים רגישים.

אבל לא חייבת להיות סתירה בין הבעת עמדה לבין קבלה של ההחלטה שלו ותמיכה בו.

לפעמים אין טעם להביע דעה, לפעמים לא נכון לתמוך, לפעמים נכון לעשות את שניהם ולפעמים שניהם מיותרים.

בדוגמא הספציפית הזו, אז אחבק אותו ואבהיר (גם בלי להגיד) שמבחינתי אין שינוי בחברות.

מצד שני, אם ישאל את דעתי, אענה בכנות. 

אבל אמשיך להיות חבר שלו

הרי למה יש חברים אם לא כדי לשקף לך את המצב האמיתי שלך?

אולי הייתי שותק, אבל בוודאי לא תומך

וכשאנחנו לבד בהזדמנות של לב גלוי שואלת מה עובר עליה ומקשיבה לה

אם היא הייתה מפרסמת אני חושבת שהייתי נמנעת מתגובה

מכבדים את כולם ובכל זאת עומדים על דעתנו

מה שבינכם בינכם אין מה לפרסם אני גם לא תומכת באנשים רק כי אני מכירה אותם (משתדלת)

*"וַיּוּשָׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי, וַיֹּאמֶר דַּבֵּר" (ברא' כ"ד: לג) / הרב יובל שרלו*

בשעה שאנו רוצים לומר דבר מה שעשוי להכאיב,

לעתים אנו מבקשים להוכיח לאדם אחר שנהג שלא כשורה,

מצוקתו של אדם נוגעת בנו ואנו סוברים שיש בידינו מה לומר לו, אך פוחדים שלא יתקבלו הדברים יפה,

בשעת כעסו של אדם אנו מבקשים לרצות אותו, אך יודעים כי 'אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו', אם כי זה חיוני עכשיו,

ועוד ועוד – מה עושים?

פשוט: *דופקים בדלת.*

לאמור: *כשם שלא ניכנס לביתו של אדם בלוא קבלת רשות, כך אפשר שנקבל על עצמנו שלא להיכנס לביתו הנפשי, הרגשי והרוחני בלי רשות.*

לא פורצים בכוח, כי אם דופקים בדלת הנשמה ושואלים: האם אפשר לומר משהו?

היש ברצונך להאזין לכיוון אחר ? האם מותר לנו להיכנס פנימה ולהציע דבר מה ?

*ומקשיבים היטב לתשובה.* לא רק זו *המילולית*, שכן לעתים אדם עונה "כן", אך *צליל קולו* מבקש כי נרפה ממנו.

ורק כשהדלת נפתחת – נכנסים.

Ariel Sherlo

ולדוגמה שנתת - 'חזרה בשאלה' זה אירוע מאוד קשה מבחינה אישית.

אפשר לתת אמפתיה כלפי עצם התחושות הקשות שאדם נמצא בהם ולא כלפי המעשים.

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)