אני מפחדת להיות 'הילדה המסקנה' לכן מדחיקה כל הזמן את הכאבים שלי מול אנשים כי לא רוצה להרגיש מסקנה איתם.ושהם מדברים ומתהנגים אליי בתור 'המסקנה'.ש,ברור שתמיד יהיה לה כואב אז ברור שעכשיו היא תדבר על הכאב.גגג.לכן צריך לאזן ולא לדבר איתה כדי שלא תהיה גורם השפעה רעה.כדי שלא תכאיב.כי היא משפיעה רע מעצם זה שהיא חיה כאן בעולם.שיפסיקו לתת את ההרגשה הזאתי.שהדרך שלהם לדבר איתי לא תהיה שגוייה ככ.אני לא רוצה להכאיב.אני צועקת מבפנים.אבל אני לא מסוגלת להרגיש שאני משפיעה על מישו רע.אני לא מסוגלת.באשכרה מעצם קיומי אני בנאדם שמשפיע רק רע וזה..אי אפשר.ככ אי אפשר לחיות.זה גם רע להדחיק כי אז מתפוצצים לגמריי באיזה שהוא שלב.אני לא רוצה להרגיש פרוייקט של אף אחד.אני רוצה שיתנהגו אליי בתור מישי שאין לה צרות בקטע מופרע.שלא יתנהגו אליי בתור 'הזאתי שצכים לבדוק אם היא עכשיו בסדר.הזאתי שצכים להתייחס אליה כדי שלא תרגיש לבד.הזאתי שצכים להקשיב לכאב שלה'.אני רוצה שאהיה הזאתי שאפשר לדבר איתה בסבבה.בלי להסתיר דברים כי זאת אני שכואב לה מספיק אז לא נכביד עליה יותר עם הצרות שלנו.אני שונאת את זה.כי דיי.אני שונאת את זה.בתוכי תמיד ארגיש מסקנונת כזאתי לכן מרגישה שאחרים ככה עליי.פף.אני רוצה לקלל.אני לא באמת כזאת.אני רוצה לעשות טוב בעולם.באמת שכואב לי שאומרים לי שאני עושה פה רק רע בעולם הזה.שאין לי זכות קיום.זה כואב.הם צודקים.כי אני באמת עושה רק רע.פשוט..פשוט קשה לשמוע את זה מבחוץ.אני חושבת שזה גם משו שגרם לי לאטימות.ללא לדבר על הכאב עם אף אחד בקושי.כי אני מרגישה בנאדם שעושה רק רע לכן לאף אחד לא מגיע לשמוע אותי.לאף אחד לא מגיע לקבל רע בגללי.גם להכי 'רשע' בעולם.פשוט לא מגיע.אני רוצה לעשות טוב.אני באמת רוצה לעשות טוב.למה.למה מטבעי אני רעה למה.למה אומרים שזה לא ניתן לשינוי למה.למה מרסקים אותי ככ למה.גם אם יאפשרו לי לבוא בצורה שגרתית,לא ארצה.כי לא נחמד לבוא למקום שאומר לך שאתה רע ושבלית ברירה החזרנו אותך כי לא נעים להעיף.דפוקים.הם צודקים.אבל דפוקים בדרך.איזה דרך..אני צכה לקלל.סליחה,רוצה.
אני מדחיקה כל הזמן ולרוב אומרת שאני אחלה.וזה קשה,כי באמת-באמת שחור לי בפנים.ככ שחור אבאלה.ובסוף,לא משנה מה,אני נפגשת עם הכאבים האלו בעצמי.ואז אני נשארת לבד.כי לא מדברת על הדברים בקושי.ואפילו להיפך,חושבים שאני בטוב וברוגע.כי סגורה ככ.זה באמת קשה לא לשתף.אבל קל גם במידה כלשהיא.אתה אשכרה לא מדבר על הכאב עם אף אחד.לפחות אז,כשהייתי אטומה מלדבר על הכאב,היה לי מישו לצעוק אליו.הרגשתי את ה' איתי.כשהרגשתי לבד בלילות ובכיתי בלי סוף,רק הוא היה מקשיב לי.האמנתי בו.ואשכרה הרגשתי שהוא מקשיב.עכשיו,עכשיו גם אותו אין לי.כי..פף.הספקות..אני רוצה לקלל.אני רוצה לקלל.אני רוצה ככ אבאלה אני רוצה עכשיו לקלל.קשה לי להרגיש מסקנה.קשה לי שמתנהגים אליי כמסקנה שקשה לה ככ בחיים.אז הייתי עייפה היום בבוקר,לכן לא קמתי..פף.
היא שאלה אם הכל טוב..ואז אמרתי לה ש,כן.שאני סבבה לגמריי.והיא שאלה אם בטוח ואמרתי שכן.פשוט אני שפוכה מעייפות כי לילה לפני כן ישנתי רק שעה מקסימום.אבל זה לא היה הגורם באמת.יענו לגמריי לא קשור.
וואלק תכלס לא קמתי כי למי יש כוחות לקום כשיש לי חשבות אובדניות מכל כיוון?למי יש כוח לקום כשאני רוצה רק לגמור עם החיים האלה?וקשה המחשבות.הם לא מרפות.אי אפשר לחיות עם מחשבות אובדניות.אתה לא חי.אתה מת.אז אני רוצה כבר למות לגמריי.שיפסקו המחשבות האלו.כי זה לא מוביל.זה נשאר בגדר המחשבות וזה מעייף אותי ככ.