המוות שלו זה מה שהחשיך לי את השמים בפעם הראשונה. נהיה לי רע בבית, רע בבית הספר, רע בכל מקום. בתוך הלב היה לי רק כעס, שנמתח כמו קפיץ שמחכה להשתחרר. ואחרי זה היה שוב חושך כשאמא שלי התחתנה, ואחרי זה כששלמה התגלה כמי שהוא. כזה פוץ. וכשבבית גיהינום, בחוץ גן עדן. ומה הכי קטע עם כל ההפחדות שיש בחוץ? שבסוף לא נשאר מהן כלום. העובדות הן כאלה: אם תחללי שבת, לא יכה אותך ברק מן השמים. בָּדוּק. אם הוא היה מכה, כולנו כבר היינו או צדיקים או מתים. אז למה כל הדיבורים על עונשים מן השמים? תכל'ס, צריך להגיד את האמת הפשוטה. יש בחירה. לכל אדם בכל זמן יש כל הזמן בחירה. וכל הזמן מלחמה. ולא יודעים כלום עד שהמשחק נגמר, רק אז יודעים כמה-כמה. אבל כולם היו עסוקים בלהפחיד, בלהגביה את הגדר, לא התכוונו בכלל לדבר על בחירה.
כשנסעתי פעם ראשונה בשבת, הייתי בטוחה שתפגע בי משאית. מינימום משאית. ואם לא משאית, אז אוטובוס. ואם לא אוטובוס, אז אופנוע. ואם לא אופנוע, אז גדר ההפרדה. פחדתי פחד מוות. וכלום לא קרה. היה לנו כיף, נסענו וטיילנו ורעדנו מפחד ומעונג אסור. וכשהפחד עבר ונשארתי בחיים, הייתי קצת מאוכזבת, האמת, שהוא לא בא, הברק. הרגשתי שרימו אותי קצת. רק כשעבר לי הפחד הזה, הבנתי מה באמת מפחיד. הכי מפחיד זה שהשמים שותקים. שאפשר לחלל שבת, וכלום לא יקרה. כלום. החיים יימשכו. זה, אם חושבים על זה לעומק, מפחיד בטירוף. זה שאפשר לחיות לא נכון, להיות רע, וכלום לא יקרה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, זה מה שמפחיד. מה תעשו לי? חיללתי ולא מתתי, מה עכשיו? מאיפה יהיה לי עכשיו כוח לבחור בטוב? לבחור בו רק כי הוא טוב, ולא כי הרע מפחיד. לבחור בטוב האמתי, לא שיש לי מושג מה זה בדיוק אומר. מה שבטוח זה שהוא חייב להיות בכל מקום, בפנים ובחוץ, למעלה ולמטה, אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול - הִנְּךָ.
התגעגעתי לאבא המת שלי, זאת הפריבילגיה של המתים, שהם חיים בזיכרון המתוק שלנו בלי לקלקל אותו. הייתי גאה בצדיק שהוא היה ויישאר תמיד. צדיק מַבְרִיזָן, אבל צדיק.
|
|