לינדה מרשל
אז נוריד סטנדרטים?
נשאף לפחות?
ואולי זו אשמת השאפתנות בכלל?
ומי אמר שהאחריות על עומס החיים היא לא על האדם עצמו?
ולמה זה קשור דווקא לנשים ולא לכל אדם?
"תעשי רק מה שאת אוהבת" 💃
למי שיותר נוח:
זה לא הולך להיות פוסט פופלארי או כזה שעושה טוב על הלב ואז ממשיכים הלאה, אבל זו האמת. שלי לפחות.
עוד רגע יום האישה.
בכל מקום מעלים על הנס את כל ההצלחות של נשים בהיי טק, בתעשיה, נשים מובילות, עשרת המשפיעות, יו ניים איט.
כמעט כולן אימהות עובדות.
כל מי שהיא אמא כזאת, יודעת כמה כאב לב, כמה רגשות אשם ואילו מחירים היא משלמת על הקריירה והמימוש העצמי.
אין לי בעיה עם זה, כל עוד אותה אישה שלמה עם הבחירות שלה ועם המחירים שהיא משלמת. ושהם משלמים כזוג, כמשפחה.
הסיפור הוא 'ההעצמה הנשית' השקרית הזאת שמעודדת בשקט
לאלימות של נשים כלפי עצמן.
שממריצה ומפארת נשים לקרוע את עצמן, פיזית ונפשית כדי להיות גם וגם וגם.
המנצחת אגב, היא זאת שעושה הכי הרבה כסף או תפקיד בכיר במקביל להיותה אשת משפחה למופת, מתנדבת סדרתית וגם נראית מיליון דולר, עדיף במידה 38, גג.
אז הפכנו לחברה שמקדשת אלימות.
אלימות שקטה אבל נוכחת. שונה מהאלימות בשיח הגברי (שהיא שונה ואכזרית ואחרת)
כי כדי להספיק לעשות הכל ועוד קריירה מצליחה אני רואה נשים אוכלות קפה לארוחת צהריים, נלחמות בשיניים על תפקידים, מרעיבות את עצמן כי זה מרזה, לוקחות עוד אדוויל כדי לשרוד ישיבה, תוך דאגה למיליון משימות שעוברות לה בראש בלי הפסקה, בניסיון להיות גם מובילה בתחומה וגם להיות אמא נוכחת, לפחות בוואצאפ ובנייד. נשים מניקות ועובדות שלא ישנות כמעט אבל עולות על הכביש ועובדות 9 שעות ובהפסקת צהריים שואבות חלב ומלאות רגשות אשם כי הוא מוציא שיניים וכואב לו והיא לא שם.
וכולן כמובן מלאות רגשות אשם: אני לא מספיק בעבודה ולא מספיק בבית.
הכביסות נערמות, המורה של הגדול שואלת שוב מה עם ההוראה מתקנת והגננת מזכירה לה בפעם השלישית לקבוע יומולדת בגן. היא עמוסה ועייפה ומותשת מעודף המשימות, המיגרנה מתגברת, הגב כואב כבר ברגיל , העצבים הרופפים נתפסים והזוגיות נפרמת לאט לאט עם כל קידום ועוד שעות עבודה
ולא, אני לא מדברת על יחידות סגולה שזכו במשפחות תומכות מאוד והן יפות ואופות ורופאות ומצליחות ומידה 34 במכנסיים אלא על הרוב שלא עושות שערים במגזינים.
מספיק עם השקר הזה. יש מחירים אישיים, חברתיים , זוגיים, משפחתיים וגם כלכליים לאלימות הזאת.
הגיע הזמן שבשנת 2021 ולכבוד פורים נתחיל להוריד את המסכות האלה שכולנו סובלות מהן
ונראה את הפנים שלנו.
של בנות (ובני) אדם שיש להן צרכים נוספים רגשיים, אינטלקטואלים, רוחניים וחברתיים ששכחנו מהם וצורחים כל הזמן שהם שם. גם אם זה בדמות של כאב בגוף או לחץ ומתח יומיומיים.
אם המשוואה תהיה כזאת שהמנצחת היא מי שמצליחה לשמור על איזון ,בלי להצטיין בכל החזיתות יחד, אלא בדבר עיקרי בתקופת חיים נתונה, ושאר הדברים יהיו בפרופורציה לזמן והכוחות שתקופה הזאת, ולא יותר החיים של כולנו יהיו פשוט טובים יותר.
ואם מספיק אנשים וארגונים יתחילו לחשוב שאיזון בין קריירה לחיים עצמם ולא רק המראה וההספקים שלנו הם המדד לאושר, דברים יתחילו להראות אחרת כחברה. נוכל ליהנות מיומיום פשוט של שעות עבודה שפויות, זמן רגוע בלי ניידים ותחושת ה FOMO תיעלם לטובת החיים עצמם. בלייב ובלי פילטרים.
לינדה מרשל
אז נוריד סטנדרטים?
נשאף לפחות?
ואולי זו אשמת השאפתנות בכלל?
ומי אמר שהאחריות על עומס החיים היא לא על האדם עצמו?
ולמה זה קשור דווקא לנשים ולא לכל אדם?
"תעשי רק מה שאת אוהבת" 💃למי שיותר נוח:
זה לא הולך להיות פוסט פופלארי או כזה שעושה טוב על הלב ואז ממשיכים הלאה, אבל זו האמת. שלי לפחות.
עוד רגע יום האישה.
בכל מקום מעלים על הנס את כל ההצלחות של נשים בהיי טק, בתעשיה, נשים מובילות, עשרת המשפיעות, יו ניים איט.
כמעט כולן אימהות עובדות.
כל מי שהיא אמא כזאת, יודעת כמה כאב לב, כמה רגשות אשם ואילו מחירים היא משלמת על הקריירה והמימוש העצמי.
אין לי בעיה עם זה, כל עוד אותה אישה שלמה עם הבחירות שלה ועם המחירים שהיא משלמת. ושהם משלמים כזוג, כמשפחה.
הסיפור הוא 'ההעצמה הנשית' השקרית הזאת שמעודדת בשקט
לאלימות של נשים כלפי עצמן.
שממריצה ומפארת נשים לקרוע את עצמן, פיזית ונפשית כדי להיות גם וגם וגם.
המנצחת אגב, היא זאת שעושה הכי הרבה כסף או תפקיד בכיר במקביל להיותה אשת משפחה למופת, מתנדבת סדרתית וגם נראית מיליון דולר, עדיף במידה 38, גג.
אז הפכנו לחברה שמקדשת אלימות.
אלימות שקטה אבל נוכחת. שונה מהאלימות בשיח הגברי (שהיא שונה ואכזרית ואחרת)
כי כדי להספיק לעשות הכל ועוד קריירה מצליחה אני רואה נשים אוכלות קפה לארוחת צהריים, נלחמות בשיניים על תפקידים, מרעיבות את עצמן כי זה מרזה, לוקחות עוד אדוויל כדי לשרוד ישיבה, תוך דאגה למיליון משימות שעוברות לה בראש בלי הפסקה, בניסיון להיות גם מובילה בתחומה וגם להיות אמא נוכחת, לפחות בוואצאפ ובנייד. נשים מניקות ועובדות שלא ישנות כמעט אבל עולות על הכביש ועובדות 9 שעות ובהפסקת צהריים שואבות חלב ומלאות רגשות אשם כי הוא מוציא שיניים וכואב לו והיא לא שם.
וכולן כמובן מלאות רגשות אשם: אני לא מספיק בעבודה ולא מספיק בבית.
הכביסות נערמות, המורה של הגדול שואלת שוב מה עם ההוראה מתקנת והגננת מזכירה לה בפעם השלישית לקבוע יומולדת בגן. היא עמוסה ועייפה ומותשת מעודף המשימות, המיגרנה מתגברת, הגב כואב כבר ברגיל , העצבים הרופפים נתפסים והזוגיות נפרמת לאט לאט עם כל קידום ועוד שעות עבודה
ולא, אני לא מדברת על יחידות סגולה שזכו במשפחות תומכות מאוד והן יפות ואופות ורופאות ומצליחות ומידה 34 במכנסיים אלא על הרוב שלא עושות שערים במגזינים.
מספיק עם השקר הזה. יש מחירים אישיים, חברתיים , זוגיים, משפחתיים וגם כלכליים לאלימות הזאת.
הגיע הזמן שבשנת 2021 ולכבוד פורים נתחיל להוריד את המסכות האלה שכולנו סובלות מהן
ונראה את הפנים שלנו.
של בנות (ובני) אדם שיש להן צרכים נוספים רגשיים, אינטלקטואלים, רוחניים וחברתיים ששכחנו מהם וצורחים כל הזמן שהם שם. גם אם זה בדמות של כאב בגוף או לחץ ומתח יומיומיים.
אם המשוואה תהיה כזאת שהמנצחת היא מי שמצליחה לשמור על איזון ,בלי להצטיין בכל החזיתות יחד, אלא בדבר עיקרי בתקופת חיים נתונה, ושאר הדברים יהיו בפרופורציה לזמן והכוחות שתקופה הזאת, ולא יותר החיים של כולנו יהיו פשוט טובים יותר.
ואם מספיק אנשים וארגונים יתחילו לחשוב שאיזון בין קריירה לחיים עצמם ולא רק המראה וההספקים שלנו הם המדד לאושר, דברים יתחילו להראות אחרת כחברה. נוכל ליהנות מיומיום פשוט של שעות עבודה שפויות, זמן רגוע בלי ניידים ותחושת ה FOMO תיעלם לטובת החיים עצמם. בלייב ובלי פילטרים.
לינדה מרשל
