תקראו מההתחלה לסוף, אחרת יהרס הקטע...
אתה רואה אותי היום ככה, עם זקן ופאות, עם כובע וחליפה, עומד ומתפלל בכוונה. בטח נראה לך שתמיד הייתי ככה. אז זהו שממש לא. בכלל לא תמיד הייתי ככה.
אני רוצה לספר לך על התקופה הפחות-טובה בחיים שלי.
באותה תקופה בקושי הייתי דתי. היו אלו שנתיים שלא פתחתי ספר. וזה כולל סידור. לא התפללתי, לא למדתי. שום דבר.
לא תפילין, לא ברכת המזון. שום דבר שקשור לרוחניות לא דיבר אליי בכלל. הייתי ישן אז ימים שלמים. לא היה לי שום סדר יום. לפעמים נשאר ער עד מאוחר בלילה. לפעמים ישן רוב הבוקר.
שלא לדבר על חגים; ליל שבועות, אנשים הולכים לבית כנסת, לומדים, מתעלים. אני - כלום. שוכב במיטה וישן, קם בקושי לסעודה.
אפילו ימים נוראים לא הזיזו לי שום דבר בלב. לא שמעתי תקיעת שופר, לא הלכתי אפילו לכל נדרי או לנעילה.
אם היית רואה אותי אז, בכלל לא היית מזהה שאני בן למשפחה חרדית מכובדת. הייתי הולך עם מכנסי ג'ינס וקוקו, בלי כיפה. התעסקתי כל היום בשטויות והבלים. הסתובבתי עם כל מיני חברים שנראו בדיוק כמוני.
ולא שיתפתי אף אחד. עם אבא שלי בקושי דיברתי. אמא שלי הייתה מנסה לדובב אותי. מרעיפה עלי אהבה. אבל גם איתה לא הייתי מדבר יותר מדי.
נו, ומה קרה בסוף? אתה בטח שואל.
גדלתי.
הייתי אז בן שנתיים....
מומלץ לקרוא שוב בשביל להבין ולצחווק
