ו,אני בוכה עכשיו.

היא בכתה.בגללי אתמול.המון.בכתה המון.וסתם..

אנלא מסוגלת להיות השראה לאנשים ולשבור להם את האמון כשהאמת שלי משתנת בפנים ומתבלבלת ומחפסת.

אני מבולבלת.

קשה לי שרק מזה שהיא ראתה אותי זה גרם לה לבכות כי היא הייתה רגילה למישי אחרת ופתאום היא ראתה אותי ככה.כי מאז כל הסגרים חזרתי פעם שניה אתמול.לא דיברתי.לא אמרתי כלום.אשכרה כואב לאנשים מעצם קיומי.אני רוצה להיעלם מהעולם.אני רוצה שלא יראו אותי.שלא אכאיב.שלא אכאיב.

הבאתי לה כוס מים.

דפוקה.

ככ שורף לי שהבלבולים שלי דופקים לאנשים את החיים.דופקים להם.

היא אמרה שתמיד כשראתה אותי זה גרם לה לרצות להיות טובה יותר.להאריך את החצאית.לעשות דברים טובים.היא ככ בכתה.ככ בכתה.לא ידעתי מה לעשות.ואמרתי לה שתמיד דברים משתנים..כאילו מנחם עכשיו.דפוקה.היא נבהלה מזה שהפכתי את הגלגל.שממקום שהייתי ככה,אני עכשיו ככה.בצורה קיצונית ככ.היא שאלה שאלות חיצוניות כאלה.וזה הכאיב.היא שאלה אם אני בזולות ואם מעשנת ואם מסתובבת תכלס רק עם מכנסיים תכלס.ואם עושה מצוות ואם שומרת שבת ושומרת כשרות ובשר וחלב ואם שותה וכזה.ועניתי שלילי על הכל.חוץ מהסמים..שעוד לא לקחתי.מה אעשה?אשקר?גרועה בזה פחד.אבל למה שאלה למה.אני.לא.רוצה.לדבר.על.עצמי.והלוואי שאנשים יבינו שכל הדברים החיצוניים שקורים זה נטו כי בפנים קורה דברים.שהכל הרבה מעבר.הלוואי שלא יראו את הבחוץ.הלוואי שיסתכלו על הבפנים.שידברו עם הלב.אם כבר מדברים.

כל הפצצות האלו לא קרו עכשיו סתם.זה יצא רק עכשיו.אבל בפנים זה היה הרבה זמן ורק אני יודעת כמה היה בפנים.היא לא יודעת.כי לא רוצה להכאיב.היא ככ בכתה.דיי דיי היא ככ בכתה.ושאלו אותה מלא מה קרה וזה לא נעים והיא אמרה שה' מנסה אנשים נסיונות ככ לא פשוטים.אמרתי לה בשקט שאני אעמוד בזה.ויעבור.ושמתישהו יהיה סדר.הסתכלתי עליה בעיניים.הסתכלתי חזק.וחיבקתי.חיבקתי אותה המון.היא ככ..אני אוהבת.אני לא רוצה לפגוע באנשים.אני לא.מה אעשה שזה הדברים שאני עוברת?באמת כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח.אבל זה מה שמדוייק לי עכשיו.לכן זה לא צריך להפריע לי.צריך שבפנים יהיה בסדר ואז בחוץ יהיה בסדר.זאת האמת שנמצאת בפנים.ואין מה לעשות.כן,מתישהו יהיה סדר.הלוואי שהיא טיפה נרגעה.לא רוצה לפגוע באף אחד.לא רוצה לפגוע.היא אמרה לי שאי אפשר שאני לבד בהכל.אמרתי לה שיש לי אותי.ואני מחזיקה את עצמי ומתמודדת.ושבאמת יש לי כוחות לעבור את זה.האמנתי בזה חזק.גם עכשיו אני מאמינה בי.בכוחות שיש בי.לא סתם אני עוברת את הדברים.יש לכל דבר משמעות בחיים האלה.אני בטוחה כל כך.היא שאלה אותי למה אני לא מדברת איתה ולמה אני לא מאפשרת לה להיות שם בשבילי.אבל קשה לי לשתף בזמן האחרון בדברים שעוברים עליי.זה לא אישי אליה.אבל אנלא רוצה לומר לה שאנלא משתפת אנשים.כי אנלא רוצה שתדע שאני לא ככ משטפת.אנלא רוצה שתרגיש שאני לבד.אני באמת לא לבד.באמת.יש לי אותי.יש לי את הכתיבה.את הגיטרה,כשיש פניות וכוחות לנגן.יש לי דרכים להתמודד.אני יצירתית.ובאמת ש,היידד.הכל בסדר.אני רוצה שהיא תירגע.אני לא רוצה להכאיב לאף אחד מעצם קיומי.אני לא רוצה.

קשה לי לבכות.שיפסקו הדמעות כבר.שיפסקו.וכל הדברים שקורים-צריכים לקרות.שוב,לכל דבר יש משמעות בחיים האלה.ומה שקורה עכשיו זה שאני משחררת את האחיזות.מאפשרת.משחררת.משחררת.משחררת.ממקום שהייתי אוחזת כל הזמן ונתפסת,עכשיו אני משחררת.עכשיו אני נושמת אוויר.והנה,אני לא פוגעת.לא חותכת.זה למה?שוב,כי אני משחררת.מאפשרת לעצמי ורק לעצמי לבחור.לבחור במה שעושה לי רוגע.אנלא יודעת מה רוגע אמיתי.כי עדיין מחפסת גם בדברים שנקראים 'קדושה' וגם בדברים שנקראים 'שטויות'.אבל זה שאני בוחרת בעצמי ולא נותנת לאחרים להשתלט עליי,זה נותן לי אוויר לבפנים.והכל תלוי ברצון שלי.כי כמה זה יהיה מוזר זה שאני בלי שום כדורים ובלי טיפול ואני לא פוגעת וחותכת.ולפני כן,כשחנקו אותי והשתלטו,המצב רק נהיה חמור יותר וכואב יותר מרגע לרגע.לא הייתה שעה שלא חתכתי לפחות 3 פעמים.מה הסיכויים שהפסקתי לגמריי מה הסיכויים.כי זה נטו תלוי בי.רק בי.רק ברצון שלי.ברגע שמשחררים,משתנים דברים.זה..היידד.זהו פשוט.אם אתה קיים אז תודה על החיים.

זה פורום כפול..

אני אפס.

בין אם * ובין אם לא באמת-אני לא מבינה למה כן.

פה הנקודת מוצא.

ואז,מה עושים?!זה מבהיל.מבהיל נורא.

ואני לא ידעת מה אני מרגישה.

איך יכול להיות ש*?מה,אני עד כדי כך רעה?טוב,מסתבר שכן..

איך אפשר עדיין לאהוב?איך?!

זה פגיעה.אין סיכוי שיש אהבה עדיין על זה.ולמה אין סיכוי?לעזעזל מה יש לי?אני עד כדי כך רעה?אוף.רעה גמורה.

למה כל זה למה.ה' מה אתה רוצה ממני מה.

נכון,יש בחירה.אבל סורי גרמת לי לבחור בזה בתת מודע גם בלי להבין.למה אתה מעמיד אותי בזה למה.למה כל הבלגן למה.נמאס לי.בחיי שנמאס לי מכל זה.

אין לי כוח ל*.זהו.אני סיימתי.

שמישו יסביר לי מה נסגר איתי.שמישו יסביר.לעזעזל אוף לעזעזל.לא מכירה תעצמי.

כמה רעה אני יכולה להיות.לא מבינה אותי.

בכלל,כל העניין הזה היה רק כדי טיפה להבין אותי.ועד שקצת כן הצלחתי,אז לא.אין מה להבין פה.אין.

בסדר,אני לא אתחתן.הבנתי.הבנתי את זה מזמן בעצם.

(בטוח רבי שלמה היה אומר ש*.אבלאבל,דווקא בגלל זה הייתי מצפה ממני להתנהל אחרת.אחרת לגמריי.

באלי להיעלם.בחייאת.)

וחייבת לדבר את מה שהיה לי אוף.ולהחליט.להחליט.כי הזמן עובר וזה רק מפוצץ יותר מבפנים.אנלא מסוגלת כבר לשמור את כל זה.מפוצץ מפוצץ.

הוא אמר לי שאני חייבת *.הוא אמר- שהוא אמר.ואז,זה עוד יותר גורם לי לחשוב על הדברים בכובד ראש|לא אכפת לי שהשתמשתי בביטוי חנון|. רציני העסקקק.מידיי אוף.

ככ מפחיד.ככ המון פלאשבקים.ככ המון תלישות שמחזירה אותי אחורה.פחדיי פחדים.

ואז שתיתי ושתיתי.לא רציתי להיזכר..והייתי גמורה אוף.אני נקרעת מבפנים.כלכך נקרעת.ולא יודעת מה לעשות עם הנידון

באלי להגיד לו שזה יהיה לי רק אופציה..בלי התחייבות..אבלאבל,גם זה קשה לי.עצם האופציה.כי,כי פלאשבקים.ולא הבנתי למה הוא לא הבין את זה שזה מרתיע..ולא הצלחתי להסביר את עצמי אוף

בעצם,בעצם אני כן מבינה.כי הוא אף פעם לא היה במקום הזה..אז קשה לו לקלוט.

ואז סיפרתי לו דברים ש,פפ.וואו אני מקווה שזה יועיל לפחות ושלא סתם סיפרתי..טוב,זה בטוח יועיל נראלי אוף.

אני מפחדת ש.

וגם קשה לי העניין עם ה*.

ויש פה יתוש שלא מפסיק לחפור גרררר.

באלי לשכוח הכל.לשכוחלשכוחלשכוח.ואני לא מסוגלת.כי אני * ומתכווץ לי כל הגוף ואז אני משתתקת וכמה שזה מטומטם כי עדיף כבר שלא *.אז אוליי הוא צודק?שרק אחכ אני אצליח..ושצריך להרפות מלהילחם על זה..כי חבל על הכוחות..אוליי הוא צודק שצריך את זה..אבל זה קשה.קשה לי להחליט כי דיי,זה גורלי הפעם.

וזה מגעגע אותי.רק לחשוב על זה איי.וכמה אפשר לחזור על זה שוב ושוב ושוב.זה דורש המון כוח.והמון השלמה עם זה שזה החיים שלי.וזהו אין לי דרך לשנות תמציאות.אלא נטו לשנות תפיסות שהיו בי עד עכשיו.קשה לשנות אותם.כי התרגלתי אליהם.קשה להשתנות.כי זה תלוי בי נטו.ואיןליכוחאיןליכוח.לא רוצה להשלים עם החיים האלו.לא רוצה.כי זה דורש.זה דורש מעשים שהוא אמר שאני צכה לעשות.לא רוצה לעשות אותם.לא רוצה.זה לשנות את כל החיים שלי בכללי..ולחזור אחורה בגלגל.מבחינתי זה אחורה,כן.למרות שזה קדימה.כי שוב,הפלאשבקים לא מרפים.גם אם זה קדימה-זה רק בגלל שהשכל אומר את זה,ולא כי אני מרגישה את זה באמת.מבחינת הלב,זה אחורה.כי אז,באותה תקופה,זה היה אחורה.ככה מרגיש לי לפחות כשאני נזכרת בזה.ואני לא רוצה אחורה.רק להתקדם.ולבנות בי אמון שיעבוד אוף.אני כבר לא יודעת.אין לי אמון באף אחד.אפילו בו,שיש לי אמון נורא,גם בו אני מפקפקת..כי זה קשה נו.כי הוא לא היה בתהומות האלו מהסוג הזה..אז הוא באמת לא יודע להגיד.הוא כילו היה,אבל זה אחר נו.מצד שני הוא לא אמר את זה רק על דעת עצמו..אני צכה לסמוך עליו.אבל זה קשה אוף.

הוא יודע להגיד,למרות שלא היה שם.וראיתי שהוא יודע,ושהוא אומר את זה עם כאב.שנכון,זה מה שאני צכה לעשות,עם כמה שכואב לו.ועם כמה שזה ידרוש גם כאבים נוספים שיהיו לי יחד עם זה..אבל עם כמה שיהיו כאבים על זה ופלאשבקים-זה שווה את זה.

שווה את זה?ממ.אוף.

אמרתי לו שבנתיים יחפש..אבל כרגע לא החלטתי ושנראה אחרי שימצא

צכה להרגיש כוח

וחיבוק.אני רוצה חיבוק.לאידעת מימי.לא באלי *.

חוץ מזה שהוא גם אמר את זה מזמן כבר..וריחפתי כי פחדתי..וגם היא פעם אמרה לי..אבל לא.אני מפחדת.אבל ברגע שהיום הוא אמר לי את זה-אז זהו,פתאום אני חושבת על העניין רציני.וזה מפחיד לחשוב על העניין.

מה יקרה אם *.ואם *.

אני לא יודעת כלום.גם את זה הוא אמר היום,שלא חייב תמיד לדעת..שלפעמים צריך פשוט לעשות..

וואו יום מתיש מידיי.מלא מחשבות ולב שמרגיש טוב ורע ביחד מתערבבים.

(שמישו יציל אותי)

רבי שלמה..הייליגער רבי שלמה.שינית את חיי.שינית את חיי.

אני כלום בלעדיו.כלום.

פפפפפ.אני לא מצליחה לבטא במילים.

הלב שלי לא מפסיק להתרחב היום

הייליגער הילולת רבי שלמה

אני מתחרפנת.

חבל שלא בדקתי מתי .אוף כבר עם זה.למה זה מגיע לי למה.במיוחד ש.

מצד שני נכון,מי אני שאדרוש..אבל דיי באמת שאין לי כוח כבר

ואני כל הזמן מתלוננת 

חלאס

כמה דפוקה אני יכולה להיות?!

דוקר לי בלב

אבא תחבק אותי

תראה לי כמה אני טוב

(כל הנסיעה שמעתי את זה..אוף)

דיי דיי דיייי נמאס לי כבר נמאס

מפורקת כולי

שמישו יקח ממני את *

כמה אני אפס.כמה אני לבד כמה.כמההההההההההה.

כמה בדידות אוף כמה בדידות.

שיהיה לי אומץ.שיהיה לי כבר אומץ לפתוח את הלב ולדבר נורמלי.חלאס לבד חלאאאס

כמה מחשבות כמה.מוצף מוצף מוצף

אסור לאף אחד להיות איתי.באמת אף אחד.

צכה רבי שלמה.זהו זהו זהו

שיעצרו הדמעות.אני שונאת אותם.זה דמעות לא נחמדות בכלל