יש בזה משו מרגיע שאני לא מוציאה כאב על אנשים.
ככה אני מרגישה שאני מכאיבה פחות.וגם זה נותן לי אפשרות לעבור יותר תהליכים בלי סטיגמות כאלו(אפילו 'קטנות')וזה נותן לי להגיע לתובנות מתוך מקום אחר יותר.כי יש שקט.ויש יותר אמת.ובמקום שיש אמת שם הלב שקט.זה ככ נכון.וואי.הלב יותר שקט ככה.יותר רגוע.וככה יש פחות 'הקצנות'(?).וככה אני מבינה יותר מה קורה לי בפנים.ואין לי רצון להגדיל את הכאב.אין לי רצון לומר כל הזמן שכואב.כשבודקים כל הזמן מה איתי,זה לא נותן לדברים להשתנות.כי זה סוגר.זה מאיים ככ.לכן אני אומרת שאני מרגישה אחלה ואז מניחים לי.היידד.ובאמת אם אני אומרת שאני אחלה אז באמת לאט לאט אני מרגישה יותר אחלה.הדיבורים שאני אומרת משפיעים עליי.בין אם זה קללות ובין אם זה דיבורים מתוקים כאלו שאני לא מאמינה בהם ישר.
ארררר.סטופ.כיבוי.אישור.
מצד שני אני מרגישה שנאבד לי האמון באנשים.לגמריי.לכן אני לא מוציאה.זה שורף לדעת את זה.שאין אמון בשום בנאדם כבר.כי אין מספיק אמון בעצמי ואין אמון במשהו שאני יכולה ללכת אחריו,מתוך חיבור בריא.
אני לא יודעת כלום.
הכל רע.הכל בסוף רע.אין טוב בעולם הזה.אין טוב.זה כואב שהכל בסוף רע.וגם זה אוליי לא בטוח ורק אנלא מודעת.זה הכל.ארר.
מה התכלית?אני לא מצליחה להבין.מטושטש הכל.מוסתר כזה.
בשביל מה נולדתי?אני רוצה טוב אבל אנלא יודעת מה זה טוב אז אנלא יודעת מה לעשות כאן.ובאמת אני לא רואה כאן טוב אמיתי.וגם כשהטוב כאילו אמיתי אז זה מרגיש רע נסתר.כי בסוף הכל מתגלגל לרע.אני רוצה להיות משמעותית.לחיות כאן בשביל משהו.אבל הכל רע.אין בשביל מה לחיות.למה לחיות בשביל רע?זה מאבד לי את הטעם לחיים.
כולם כאלה חסרי טאקט.זה מפחיד ככ.כי הם רוצים טוב אבל בגלל שאין טוב בעולם הזה אז הם עושים רע.והכל בטעות.כי הם לא מתכוונים.אני מרחמת על אנשים שחושבים שעושים טוב אבל הם רק פוגעים יותר.כי הם באמת לא מתכוונים ומה שקורה זה שהם פועלים בפשטות וכנות כזאתי שיוצאת משליטה.
אני צכה כוחות לעבור דרך.