כל הסימנים מובילים לזה ואני נצמדת לאט לאט לקיר,בלי יכולת לזוז.
אני הנדחפת.אני הדוחפת.
כל החיים שלי הם דחיפה אחת גדולה לקיר.
לעזאזל באלי לחזור לצרוח באלי שישמעו אותי באלי לא יודעת מההה אני מותשת כברררר לאזעזלללל אין לי כוחות.אין בכלל.
עוד מעט נחזור למיטה,עוד מעט שוב נבכה.
בנתיים נמשיך לחייך ונבריק חדרים לפסח.
(חבל שאין לי אומץ לבקש שיבריקו לי גם משהו בפנים.משהו עמוק ופגוע.(וכן ניסיתי,וכן טיפה הקשיבו אבל זהו,אין עוד)
חבל שאני שותקת.
חבל *)

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת