אז האמת שאת הסיפור הפלה שלי כתבתי כבר מזמן. לפני חודש וחצי.. ומאז אני עם מועקה כזאת, שזה סיפור שפחות נעים לשמוע, ומי בכלל כותב סיפור הפלה? בד"כ נפוץ פה סיפורי לידה. ואני מרגישה שעברתי חלק מההריון, וגם סוג של לידה..
והגל המשמח של הלידות שהיו פה לאחרונה ובעקבותיו גם הסיפורים עוד יותר הציפו אצלי הכל.
והלוואי שבזכות הסיפור שלי עוד נשים ירצו וישתפו במה שעבר עליהן, ויש מקום גם לזה, ותדעו שאתן ואנחנו לא לבד.. ושזה הרבה יותר נפוץ ממה שנדמה לנו. ( @מאמינה ומתאמנת מחכה לשלך)
ואני די חשופה בסיפור מבחינת פרטים, אז אם זיהית אותי אני ממש מבקשת שתיידעי אותי בדרך כלשהי.
אני בן אדם טוטאלי. לטוב ולרע.
הקטנה עוד מעט בת שנתיים ואני מתלבטת אם להפסיק הנקה. הגלולות גורמות לי לדימומים, והמצב ביניים הזה משגע אותי. אני מנסה לקחת מינון כפול כדי לעצור את הדימום ואז שוב חוזרים כתמים.. אני מפסיקה ליומיים ואז אני בודקת בלוח שנה וקולטת שאם אני נקלטת אני בחופשת לידה ביולי אוגוסט, אין מצב שאשרוד את זה. אני רצה במוצ"ש לסופר פארם וממשיכה עוד חבילה אחת של גלולות. אני מצפה לדימום רציני בסוף ו... כלום. בקושי יש משהו. אני מתחילה להכנס לסרטים שאולי הגלולות דפקו לי משהו בגוף.. בינתיים הקטנה יונקת ואומרת מידי פעם "כיך" ואני לא מבינה למה היא לא אוהבת את החלב. היא ממשיכה לינוק עד גיל שנתיים בדיוק. יום למחרת עשרה בטבת ואני לא צמה כי אני מרגישה שאני "מניקה". אתמול הפסקתי אבל לא באמת קלטתי. אני אומרת לאיש שלי שאולי הייתי צריכה לצום כי עברו בול שנתיים מהלידה ואני כבר לא מניקה. הוא עונה לי בצחוק "לא נורא, את בהריון" ואני עונה לו בבכי "קודם שיגיע המחזור". אני קובעת תור לרופא נשים ל7.12. אני מגיעה אליו אחרי סטיק שלילי, אומרת לו שהפסקתי גלולות ואין מחזור באופק. אני מבקשת להסתכל על הרירית או אם יש זכר לביוץ. הרופא מביט ואומר שהרירית מעט דקה, אין שום זכר לביוץ שהיה או שיהיה וכנראה אני עוד בהשפעה של הדיכוי מהגלולות ויכול לקחת גם כמה חודשים עד שאקבל מחזור. אני יוצאת ממנו מאוכזבת ומבאס אותי שלא הפסקתי עם הגלולות קודם. הוא אומר לי לחזור אליו בעוד חודש ונבדוק מה קורה.
אני מנצלת את הימים שאני לא בהריון, שותה יין בקידוש, אוכלת סושי, כל ערב אוכלת ביצת עין ובכללי- כל מה שאסור, עכשיו זה הזמן. אם לא הריון אז לפחות שנהנה מהשאר..
אני מתחילה לחלום סיוטים בלילה, ומתעוררת מידי פעם לפיפי. אני חושבת לעצמי שרצפת האגן שלי ברצפה ושאני חייבת לחזק אותה. קורה לי שהבטן "נתפסת" כשאני משתעלת אבל חוץ מזה הכל רגיל.
יום ראשון, 27.12 אני הולכת לעבודה, שותה תה קמומיל ומרגישה קצת בחילה, אחר כך אני הולכת אולי 5 פעמים לשירותים. אני משתפת את הסייעת ואומרת לה שנראה לי אני צריכה ללכת לפיזיותרפיה כי גם התחלתי להתעורר בלילה. היא מספרת לי שגם היא הייתה בעבר מתאפקת כמוני המון ועכשיו רצפת האגן שלה חלשה ויש לילות שהיא קמה גם 4-5 פעמים. אני חוזרת הבייתה וכדי "להשתיק" את עצמי אני עושה סטיק. אין סיכוי, אבל מה אכפת לי, קניתי כמויות כדי לא להתלבט. אני עושה ורואה שהפס בקרה מתחיל להיצבע. "זהו, זה לא, ידעתי". ואז מביטה לעוד שניה ורואה שיש פס נוסף. מההההההה??? אין סיכוי. זה לא יכול להיות. ממתי? איך זה קרה? הרופא אמר שאין שום זכר לביוץ. זה ממש לא הגיוני. אני הולכת ועושה עוד בדיקה, אולי זה יהיה שונה. ותוך 2 דקות 2 פסים חזקים ויפים. אני בהריון! אני לא מעכלת. מהשוק אני לא מסוגלת להגיד לבעלי. אני מחליטה לעשות למחרת בטא ואז לספר לו. אני מנסה לחשוב בינתיים איך זה הגיוני- וההסבר היחיד שיש לי זה שאולי כבר הייתי בהריון אצל הרופא אבל זה היה מוקדם מידי כדי לראות משהו או לזהות בסטיק.
יום שני 28.12 אני ביום חופשי, הולכת לבדיקת דם וכל היום על קוצים מתי אקבל תשובה. אני נכנסת להשתלמות בארבע ויודעת שכשהיא תיגמר כבר יהיו תשובות לבטא ואני אספר לו. אני מחליטה להכין חפש את המטמון עם רמזים שקשורים ("אוכל בשביל שניים? גש למקרר" "מצעים זוגיים? גש למיטה" "יש בעיה טכנית קלה עם הרכב, גש לרכב") ובמקביל להשתלמות אני מכינה את הפתקים. אני רוצה להתקלח יחסית מוקדם כי קר, ואני לא רוצה לצאת אחרי המקלחת אז אני מחליטה בזמן ההפסקה לשים את המטמון (שזה הסטיק) ברכב ואת השאר לאחר כך. ההשתלמות נגמרת ב7 וב6 וחצי אני שומעת שבעלי הגיע. אחרי כמה דקות אני קולטת שהוא נסע להחזיר את הבייביסיטר עם הרכב והסטיק על המושב!!! הטמטמת חוגגת ורק התחלנו. אני מתבאסת ממש שהוא לא יעבור את כל התהליך של חיפוש המטמון. עד שאני קולטת את זה הוא מספיק לשלוח לי הודעה עם אימוג'י המום, ולא מבין איך.. הוא מתרגש ובהלם. מתקשה להאמין.. ואני עונה לו שהוא לא היה אמור לראות את זה עכשיו, ושכל זה היה באג שהוא ראה את המטמון לפני שבכלל חיפש.. הוא כל כך חמוד ואחרי שהילדים נרדמים הוא מציע שנעשה את המשחק. הוא מגיע אליי בסוף, מופתע (כמעט) לגמרי. שנינו בהלם. מתרגשים ושמחים כל כך. אני קובעת תור לדופק לשבוע אחרי ומניחה שכבר יראו כי הבטא גבוהה.
יום חמישי, 31.12 אני מקבלת הודעה על בידוד של שבועיים. ילד מהגן שלי והסייעת המחליפה הצמודה של הגדולה מאומתים. אני מבינה שהדופק הולך ומתרחק ממני. אני קובעת תור לשבועיים אחר כך ואני חסרת סבלנות. אין לי שום דרך לדעת מה עם ההריון. אני מרגישה מעולה וחוץ מזה שאין מחזור אין שום סימן. אין בחילות, לא עייפות שאני כל כך רגילה אליה בשליש הראשון. הכל כרגיל.
יום שני. 11.1 אני הולכת לרופא נשים, מספרת לו הכל והוא מציע לעשות אולטרסאונד בטני. אני בהלם. רואים תינוקי, ממש צורה של עובר קטן. והלב שלו כמה שהוא יפה. אני מתרגשת כל כך כי זה אמיתי! אני באמת בהריון! הוא מחשב את הגיל הריון ואומר שאני 9+2. וואו. עוד שניה חודש שלישי.
יום חמישי, 9+5 . שלושה ימים אחרי שראיתי את הלב המתוק שלו פועם, אחותי מביאה בפעם הראשונה את חבר שלה, ערב קבוע שרואים עם הילדים סרט, אני מציעה להם להכין אצלנו בצק לפיצה והם זורמים.. אחרי שכולנו במטבח החבר הולך לסלון ואחותי ואני עומדות להמשיך לדבר. פתאום כאבי גב קלים ואני אומרת לה- מוזר כואב לי כמו מחזור. כמה דקות ו.. שפלאךךך אני מרגישה זרם נשפך ממני. אני הולכת לשירותים ורואה שהכל דם. הכל דם. אני מספידה את ההריון. קוראת לבעלי מפזרים את ההפגנה שיש אצלנו ויוצאים מהר למוקד. בדרך אנחנו מדברים על תרחישים אפשריים אבל שנינו לא אופטימים במיוחד. אני מגיעה למוקד, והלם. א"ס מראה עובר מהמם עם דופק. איזה שוק. זה לא באמת הגיוני. אני משתחררת הבייתה עם המלצה לנוח. הזוי שאני בהריון ואנחנו נאסרים. עברו שנתיים בלי מחזור, חשבתי שלא אראה את המקווה 3 שנים..
הימים עוברים ואני אומרת לאיש שההריון הזה מוזר לי, אני בלי בחילות, בלי עייפות, משהו לא מסתדר לי.. ההריון שהיה ככה בעבר הסתיים בהפסקת הריון בגלל עובר עם בעיה כרומוזומלית. אני מתפללת שהכל בסדר.
יום חמישי 10+5 בביקורת רופא הכל נראה בסדר. אני אומרת לו את החששות שלי ומבקשת שיציץ בשקיפות, הוא אומר שעל פניו הכל נראה תקין. הוא מתפתח לפי הגודל שלו והוא מותק של עוברון!!
יום ראשון 11+1 שוב כתמים חומים. אני הולכת למוקד והם אומרים שזאת המטומה. שאגש לרופא לביקורת בעוד שבוע לראות שזה נספג ושהכל בסדר. העובר תואם לגיל, מתפתח היטב.
יום ראשון 12+1 אני ניגשת לביקורת. המזכירה ואני כבר צחקנו שאני פה כל שבוע.. ההמטומה כמעט נספגת לגמרי, העובר מעולה. אני מרגישה שאפשר לנשום לרווחה. את החלק המלחיץ כנראה עברנו. זה כבר הסוף וכשהמטומה תספג בעוד יומיים-שלושה לגמרי לגמרי, ההריון יחזור להיות רגיל ומשעמם.
יום רביעי. 12+4. השעה 11:01 כואב לי בגב, אני שולחת לאיש שלי הודעה "אני עם כאבים ממש, מקווה שלא יהיו הפתעות" 11:04 אני שולחת את ההודעה מוקדם ממה שציפיתי "דימום. תגיע מהר, הילדים לבד ואני בשירותים". אני מחליפה הכל ומתקשרת לאחותי שנצא למוקד. הפעם יש לי כאבים גם ברחם. לא כאב שהכרתי מלפני.. ויש לחץ בטוסיק. לא מצליחה לשבת נורמאלי. אני מנסה להרגיע את עצמי- כבר הייתי בסרט הזה של ההמטומות, אני פה ונושמת כי העובר עוד חי, אני צריכה לדאוג לו.
מגיעה למוקד בערך ב12. נכנסת לאחיות ומביאה להם פיפי אדום, יוצאת ושוב הולכת לשרותים, מה יש לי, הלחץ הזה לא מפסיק.. נכנסת מיד לטכנאית- וקשה לי לעלות לכיסא, אני מתיישבת לאט, בקושי מסוגלת כי לוחץ לי, כל התנועות שלי הן כמו של אישה בחודש תשיעי. היא שואלת אם כואב לי ואני מתביישת, אני לא רוצה שתחשוב שאני היסטרית ודרמטית (אם כי אני כזו), אני איכשהו מתיישבת והיא מניחה עלי את המתמר. אני מבקשת ממנה שתעשה בעדינות והיא מתנצלת כי היא בקושי נוגעת. אני לא מצליחה לא להעיף לה את היד. יש נקודה ספציפית שהיא נוגעת ומשהו בתוך כאילו נקרע לי. אני לא מסוגלת. ב"ה יש דופק. היא אומרת שיש תנועות גפיים, יש מספיק מים. מתאים ל12+4. מהמם. הוא מתפתח כמו שצריך. כל עוד זה רק אני והוא בסדר אני מאושרת. היא רואה המטומה והיא חושדת שאולי יש גם היפרדות של הקרומים. היא מנסה לבדוק וקוראת לרופאה שתסתכל. הרופאה אומרת ישר "זאת רק המטומה". אני הולכת שוב לשירותים ומשם לרופאה. היא בודקת ואומרת שהיא רואה רק המטומה ודימום אבל לא חריג מאוד. היא מוטרדת בעיקר מכמה שאני כאובה ושולחת אותי למיון. בדיעבד התברר לי שהטכנאית אמרה לה (בזמן שהלכתי בפעם ה3 לשירותים) שאני כאובה מאוד.. וזה מה שהציל אותי. אני בדרך למיון, אחותי נוהגת ואני מרגישה שאני צריכה לנשום עם הכאב כי זה לא משהו הגיוני. כל קפיצה באוטו אני כאובה פי עשר. היא מנסה להיות עדינה, מביאה לי יד ואומרת לי שהיא נוסעת לאט. אנחנו מגיעות לתל השומר ואני הולכת בקושי למיון הגניקולוגי. לאחות אני אומרת שכואב לי 6 מתוך עשר (שוב פחדתי להגזים), ואני מחכה בחוץ לרופא. אני מרגישה שאני לא יכולה לשבת ומבקשת מיטה. גם במיטה קשה לי לשכב ואחותי המלכה לא מפסיקה לעשות לי עיסויים בגב. והיא ממשיכה וממשיכה ולא מפסיקה לרגע. כמעט שעתיים.. אני כבר מתעייפת ואומרת לה שאין לי מושג איך אמשיך ככה. זה כואב בלי הפסקה. היא שואלת אם זה כמו צירים ואני אומרת לה שבצירים יש הפסקה בין לבין ולא כואב, ופה זה פשוט כואב כל הזמן ולוחץ לי. כל הזמן. אני כבר מתחילה לבכות והיא מבקשת בשבילי אקמול. השעה 3. חילופי משמרות.. אין עם מי לדבר. פתאום רופא שבכלל סיים משמרת רואה אותי במסדרון חנוקה מהדמעות ושואל אם אני רוצה משהו. הרגיש כמו מלאך משמים.. הוא נותן הוראה לשרית שבדיוק מתחילה משמרת שתתן לי אקמול לוריד. כמה דקות והיא מביאה לי. עוברת חצי שעה והכאבים עמומים אבל עדיין כואב. אני מרגישה לחץ ומחליטה ללכת לשירותים. פתאום יוצא קריש דם בגודל של חצי אגרוף. פחות מחצי דקה אחרי ועוד קריש ענק בגודל של כף יד פתוחה. הכל משפריץ וזה נראה כמו זירת פיגוע. הרגליים מתחילות לרעוד, אני מרגישה שיש עוד אבל אני יוצאת מהר וקוראת לאחות הראשונה שאני רואה. "יוצאים לי קרישים גדולים" והיא בשיא האדישות- ונגמר? יופי, אז תשכבי במיטה. אני מספרת לאחותי בפחד ואומרת לה שיש מצב שהעובר יצא בשרותים ואני לא יודעת.. לא עוברות 2 דקות וד"ר דורי וקורא לי. הוא אמר שקרא את התיק ושלא ישאל הכל שוב. אני מספרת בחצאי משפטים וממלמלת שאני לא יודעת בכלל אם אני עדיין בהריון. והוא אומר- יאללה תעלי לכיסא, בואי נבדוק אותך. התחבושת שהחלפתי לפני פחות מ5 דקות ספוגה. הוא מכניס ספקולום ואז דממה.הוא מרים את הראש ואומר "יקרה, אני מצטער. זאת הפלה. את יולדת". ואז אני מתחילה לצרוח. ממש. "אבל זה לא הגיוני!!!!!!!!!! רק לפני 4 שעות הוא היה עם דופק! ומתאים לשבוע בדיוק!!! זה פשוט לא יכול להיות". והוא מתנצל שוב ושוב, ואני בוכה ובוכה "לא לא, לא רוצה!!!!!!!!!!!!!!" אחותי מחזיקה לי את היד, ואני במקביל מבקשת שתתקשר לבעלי, הוא שומע את הצעקות שלי ומיד יוצא. ד"ר דורי אומר שהוא יעזור לי להוציא הכל. הוא עם הספקולום. אני מרגישה ממש כמו בפתיחה מלאה. יוצאים עוד קרישי דם והוא שם לי משטח החתלה מתחת. ואז לחץ חזק, ואני לוחצת בלי שליטה, והוא פשוט מחליק החוצה. ושקט. אני מבקשת לראות אותו. הרופא שאל אם אני בטוחה בזה ואני עונה בלב שלם שכן. אני רוצה להפרד. ד"ר דורי אומר שהוא בחיים לא ראה דבר כזה, הוא נולד עטוף במי שפיר, בתוך השק עם ידיים על הפנים ורגליים מקופלות. איש קטן. זעיר. מושלם. עם זרועות, רגליים, אצבעות זעירות. השיליה צמודה אליו. ד"ר דורי קורא לכל הרופאים והאחיות במחלקה להראות להם את הפלא הקטן הזה שיצא ממני. "ההפלה המושלמת. את גיבורה ועשית את זה יפה כל כך" הוא מסביר לי שזה נדיר הפלה טבעית כזו בשבוע מתקדם יחסית, ושהוא יוצא ככה, עטוף. אני מבקשת להחזיק אותו. ד"ר דורי מעביר אותו אלי. לפני כן הוא מסביר שאולי השק יפקע ושלא אבהל, שזה כל כך עדין שנעביר אותו בזהירות. אני מסתכלת מקרוב ורואה ממש את הצלעות שלו מתחת לעור השקוף. אני מסתכלת טוב ורואה שזה היה בן. רק יום לפני כן האמצעי שלי החזיק ספר תהילים קטן ביד ואמר לאחותו הקטנה "אני מתפלל לה' שיהיה לאמא תינוק". והנה התינוק, והאח שהבכורה כל כך קיוותה שיוולד לנו. והאח הקטן הזה מונח לי בידיים. וזה "(תי)נוקי" שהקטנטונת שמרה לו את ההנקה שלה.. כי היא כבר גדולה. אחותי שואלת אם אני רוצה לשמוע שיר, ואני מבקשת את השיר שלמים. ואני חושבת על האיש שרק השבוע שר לי אותו "וכל השנים שעברנו, כמה בדרך אספנו, תראי הפכנו להיות גדולים, היו מלחמות וניצחנו, כמה רחוק שהגענו, הפכנו להיות שלמים" ורק חושבת על מה שאני עוברת ומה שנעבור, ובלב יודעת שבסוף נצמח ונגדל. ואני כל כך רוצה אותו פה איתי, ברגע הזה. ואז בדיוק הוא מגיע. הוא מתקרב לכיווני ואני שואלת אותו קודם כל אם הוא רוצה לראות אותו, עונה שכן. הוא מתקרב אל הידיים שלי, ומביט בילד המושלם שלנו. ומביט בי. ובאותו רגע כל מה שרציתי זה רק לחבק אותו חזק. ואחותי מגלה הכי הרבה רגישות ומשאירה אותנו לבד. ואנחנו פשוט מסכלים אחד על השני. ואז הרופא אומר שצריך לסיים בדיקה, והוא עוד אצלי בידיים. אני מניחה אותו בעדינות והאיש הולך אליו ומסתכל עליו שוב. והרופא מסיים לרוקן וללחוץ, ויוצאים עוד קרישים. אולטרסאונד ורואים עוד תוכן.. זה יפלט אולי לבד. אני מתלבשת. פתאום הרגשה של טרום עילפון. מנסה לשבת. שרית מגיעה ואומרת לי- "בואי מתוקה, נגד עין הרע תורידי תכשיטים" ואני אומרת לה שאני יודעת מה זה אומר ואני לא רוצה. היא עושה לי מעבר כשהיא מחזיקה אותי ממש צמוד אליה ואני בכיסא גלגלים, היא רצה איתי ממש כמו בסרטים לכיוון המיטה ומעבירה אותי. אני שוכבת שם ואחרי 5 דקות היא חוזרת לראות את מצב הדימום. היא אומרת שתעזור לי להתפשט. ואני אומרת לה- לא רוצה גרידה.. והיא מנסה כל כך להוריד לי בצורה מכבדת ועדינה, התחתון ספוג בדם לפח, היא חצי מודיעה חצי מבקשת רשות לזרוק ואז מרגיעה אותי ואומרת שלא אדאג והיא תביא לי חד פעמי שאוכל לצאת איתו מהבית חולים ובינתיים נשים טיטול.. החצאית רטובה ומתחתי יש כתם ענק. היא מביאה לי משטח החתלה ומכסה אותי, אני מוצאת את עצמי בלי בגדים. שוכבת, מדממת. והרחם ריק, ואני לא יודעת אם יותר כואב לי בלב או הכיווצים. ואז סחרחורת, והדופק עולה ועוד שניה הלב יוצא לי מהמקום ואני מתחילה להרגיש גרוע. אני מבקשת מבעלי שיקרא לה מהר, אני לרגע מרגישה בפעם הראשונה אולי בחיים שלי, שקורה לי משהו גרוע ויש מצב שאני לא יוצאת מפה. היא מודדת לי דופק ולחץ דם ורואה שהדופק גבוה. היא מעדכנת את הרופא (באותם רגעים אני תוהה אם עדיף להבין מושגים רפואיים ולדעת מה המצב שלך או שעדיף כבר לא לדעת) משכיבה אותי לגמרי, מתגברת נוזלים ואני מתחילה להרגיש יותר טוב. האיש מתקרב אליי ושם עיניים מול עיניים. נושם איתי ביחד. מזכיר לי שאנחנו פה ביחד בהכל ושהוא נשאר איתי. אני נרגעת קצת. מידי פעם יש עוד דימום שיוצא, אני מתפנה בסיר ויוצא עוד קריש דם. אני צוחקת עם האיש שאנחנו מתרגלים זיקנה עם הטיטולים. שרית מגיעה כל חצי שעה לראות מה המצב. בין לבין אני שומעת שהיא מתלוננת על המשמרת הזאת שהיא גהינום (וזכיתי להיות חלק מהגהינום הזה), שהיא עסוקה בכיבוי שריפות והיא מתחננת שרק כולם יצאו בשלום ובלי נזקים. היא מתזזת מאחת לשניה, וכולם במצב חירום, ואני קולטת איזה עבודת קודש מטורפת היא עושה. היא מגיעה אליי ממוגנת ועושה לי בדיקת קורונה, היא מכניסה ממש עמוק לאף וברפלקס אני פשוט מוציאה עליה הכל.. אני מציעה לבעלי לשחק רמי באפליקציה ואנחנו יושבים אחד מול השני ומשחקים.. פתאום שרית מגיעה ומבקשת שוב מדדים, אני אומר לה שבגללה אפסיד ובאמת המשחק הולך.. בשעה 11 יש חילופי משמרות. קצת לפני שרית המהממת באה להיפרד, היא מביאה בעדינות קופסת פלסטיק שבתוכה הקטני שלנו נמצא. היא מבקשת מבעלי שילך להביא פקק, היא מתנצלת שחסר ציוד ושהוא הופך לשליח שלה. מסבירה לנו שסידרה הכל מול גנטיקה, שהם סגורים עכשיו אז שמחר בבוקר האיש יגש לשם וימסור אותו. קשה להיפרד ממנה, והיא עוד עושה סיבובים ומכבה עוד ועוד שריפות, ושניה לפני שהיא באמת הולכת היא מספרת לי שהיא בקורס מיילדות. אנחנו מסכמות להפגש שנה הבאה בדיוק בחדר לידה. שרית הולכת ואנחנו מחכים למכתב שחרור. אנחנו ליד החלון ושומעים שהתחיל גשם. בדיוק כמו בהפסקת הריון שעברתי לפני 5 שנים. בבוקר יום שמשי ויפה, וכשאנחנו יוצאים מבית החולים, גם השמים בוכים איתנו. כמה דקות לפני שאנחנו יוצאים אני נעמדת בפעם האחרונה מול התינוקי הקטן שמונח בקופסא. עומדת, נחנקת, ומודה לו על הזכות להיות אמא שלו, גם לזמן קצרצר. מודה לו שהסבל היה רק בסוף, ובעיקר על הריון בלי בחילות, בלי עייפות מטורפת אבל עם התרגשות עד השמים. אחרי המכתב שחרור אני נגשת לרופא לכמה שאלות והוא אומר לאיש- יש לך אישה גיבורה. בחיים לא ראיתי הפלה כזאת מושלמת. היא עשתה את זה הכי טוב שאפשר. ואני צוחקת ואומרת לו- אני טוטאלית, לטוב ולרע.
זהו, זה ממשלא נגמר, חזרתי למוקד למחרת, המזכירה הייתה מסכנה כי מיררתי מולה, היא האדם הראשון מהעולם החיצון שפגשתי אחרי הבועה שהייתי בה.. ראיתי שם את הטכנאית א"ס המהממת שהייתה יום לפני והיא הייתה כל כך מקסימה, ויש עוד תוכן לא סדיר, הרופאה שנכנסתי אליה כבר ידעה מראש (כנראה המזכירה הזהירה אותה..) והייתה סופר סופר רגישה.נתנה ציטוטק שלא עבד, אחרי 3 שבועות שוב מיון, ושוב ציטוטק שלא עבד, ואחרי 3 ימים שוב, ולא הוציא. ואני כבר יותר מ6 שבועות אחרי, ועדיין עם דימומים ושארית שלא יוצאת כי עדיין אין מחזור בגלל בטא שלא התאפסה..
מתפללת כבר להיות אחרי הכל.
ותודה לכל המהממות שהיו ועדיין מלוות אותי בתוך הסיפור הזה שלא נגמר ♥️ (לא רוצה לשכוח אז לא מתייגת, אבל באמת לכל אחת באופן אישי)
שולחת מהר לפני שמתחרטת.
והגל המשמח של הלידות שהיו פה לאחרונה ובעקבותיו גם הסיפורים עוד יותר הציפו אצלי הכל.
והלוואי שבזכות הסיפור שלי עוד נשים ירצו וישתפו במה שעבר עליהן, ויש מקום גם לזה, ותדעו שאתן ואנחנו לא לבד.. ושזה הרבה יותר נפוץ ממה שנדמה לנו. ( @מאמינה ומתאמנת מחכה לשלך)
ואני די חשופה בסיפור מבחינת פרטים, אז אם זיהית אותי אני ממש מבקשת שתיידעי אותי בדרך כלשהי.
אני בן אדם טוטאלי. לטוב ולרע.
הקטנה עוד מעט בת שנתיים ואני מתלבטת אם להפסיק הנקה. הגלולות גורמות לי לדימומים, והמצב ביניים הזה משגע אותי. אני מנסה לקחת מינון כפול כדי לעצור את הדימום ואז שוב חוזרים כתמים.. אני מפסיקה ליומיים ואז אני בודקת בלוח שנה וקולטת שאם אני נקלטת אני בחופשת לידה ביולי אוגוסט, אין מצב שאשרוד את זה. אני רצה במוצ"ש לסופר פארם וממשיכה עוד חבילה אחת של גלולות. אני מצפה לדימום רציני בסוף ו... כלום. בקושי יש משהו. אני מתחילה להכנס לסרטים שאולי הגלולות דפקו לי משהו בגוף.. בינתיים הקטנה יונקת ואומרת מידי פעם "כיך" ואני לא מבינה למה היא לא אוהבת את החלב. היא ממשיכה לינוק עד גיל שנתיים בדיוק. יום למחרת עשרה בטבת ואני לא צמה כי אני מרגישה שאני "מניקה". אתמול הפסקתי אבל לא באמת קלטתי. אני אומרת לאיש שלי שאולי הייתי צריכה לצום כי עברו בול שנתיים מהלידה ואני כבר לא מניקה. הוא עונה לי בצחוק "לא נורא, את בהריון" ואני עונה לו בבכי "קודם שיגיע המחזור". אני קובעת תור לרופא נשים ל7.12. אני מגיעה אליו אחרי סטיק שלילי, אומרת לו שהפסקתי גלולות ואין מחזור באופק. אני מבקשת להסתכל על הרירית או אם יש זכר לביוץ. הרופא מביט ואומר שהרירית מעט דקה, אין שום זכר לביוץ שהיה או שיהיה וכנראה אני עוד בהשפעה של הדיכוי מהגלולות ויכול לקחת גם כמה חודשים עד שאקבל מחזור. אני יוצאת ממנו מאוכזבת ומבאס אותי שלא הפסקתי עם הגלולות קודם. הוא אומר לי לחזור אליו בעוד חודש ונבדוק מה קורה.
אני מנצלת את הימים שאני לא בהריון, שותה יין בקידוש, אוכלת סושי, כל ערב אוכלת ביצת עין ובכללי- כל מה שאסור, עכשיו זה הזמן. אם לא הריון אז לפחות שנהנה מהשאר..
אני מתחילה לחלום סיוטים בלילה, ומתעוררת מידי פעם לפיפי. אני חושבת לעצמי שרצפת האגן שלי ברצפה ושאני חייבת לחזק אותה. קורה לי שהבטן "נתפסת" כשאני משתעלת אבל חוץ מזה הכל רגיל.
יום ראשון, 27.12 אני הולכת לעבודה, שותה תה קמומיל ומרגישה קצת בחילה, אחר כך אני הולכת אולי 5 פעמים לשירותים. אני משתפת את הסייעת ואומרת לה שנראה לי אני צריכה ללכת לפיזיותרפיה כי גם התחלתי להתעורר בלילה. היא מספרת לי שגם היא הייתה בעבר מתאפקת כמוני המון ועכשיו רצפת האגן שלה חלשה ויש לילות שהיא קמה גם 4-5 פעמים. אני חוזרת הבייתה וכדי "להשתיק" את עצמי אני עושה סטיק. אין סיכוי, אבל מה אכפת לי, קניתי כמויות כדי לא להתלבט. אני עושה ורואה שהפס בקרה מתחיל להיצבע. "זהו, זה לא, ידעתי". ואז מביטה לעוד שניה ורואה שיש פס נוסף. מההההההה??? אין סיכוי. זה לא יכול להיות. ממתי? איך זה קרה? הרופא אמר שאין שום זכר לביוץ. זה ממש לא הגיוני. אני הולכת ועושה עוד בדיקה, אולי זה יהיה שונה. ותוך 2 דקות 2 פסים חזקים ויפים. אני בהריון! אני לא מעכלת. מהשוק אני לא מסוגלת להגיד לבעלי. אני מחליטה לעשות למחרת בטא ואז לספר לו. אני מנסה לחשוב בינתיים איך זה הגיוני- וההסבר היחיד שיש לי זה שאולי כבר הייתי בהריון אצל הרופא אבל זה היה מוקדם מידי כדי לראות משהו או לזהות בסטיק.
יום שני 28.12 אני ביום חופשי, הולכת לבדיקת דם וכל היום על קוצים מתי אקבל תשובה. אני נכנסת להשתלמות בארבע ויודעת שכשהיא תיגמר כבר יהיו תשובות לבטא ואני אספר לו. אני מחליטה להכין חפש את המטמון עם רמזים שקשורים ("אוכל בשביל שניים? גש למקרר" "מצעים זוגיים? גש למיטה" "יש בעיה טכנית קלה עם הרכב, גש לרכב") ובמקביל להשתלמות אני מכינה את הפתקים. אני רוצה להתקלח יחסית מוקדם כי קר, ואני לא רוצה לצאת אחרי המקלחת אז אני מחליטה בזמן ההפסקה לשים את המטמון (שזה הסטיק) ברכב ואת השאר לאחר כך. ההשתלמות נגמרת ב7 וב6 וחצי אני שומעת שבעלי הגיע. אחרי כמה דקות אני קולטת שהוא נסע להחזיר את הבייביסיטר עם הרכב והסטיק על המושב!!! הטמטמת חוגגת ורק התחלנו. אני מתבאסת ממש שהוא לא יעבור את כל התהליך של חיפוש המטמון. עד שאני קולטת את זה הוא מספיק לשלוח לי הודעה עם אימוג'י המום, ולא מבין איך.. הוא מתרגש ובהלם. מתקשה להאמין.. ואני עונה לו שהוא לא היה אמור לראות את זה עכשיו, ושכל זה היה באג שהוא ראה את המטמון לפני שבכלל חיפש.. הוא כל כך חמוד ואחרי שהילדים נרדמים הוא מציע שנעשה את המשחק. הוא מגיע אליי בסוף, מופתע (כמעט) לגמרי. שנינו בהלם. מתרגשים ושמחים כל כך. אני קובעת תור לדופק לשבוע אחרי ומניחה שכבר יראו כי הבטא גבוהה.
יום חמישי, 31.12 אני מקבלת הודעה על בידוד של שבועיים. ילד מהגן שלי והסייעת המחליפה הצמודה של הגדולה מאומתים. אני מבינה שהדופק הולך ומתרחק ממני. אני קובעת תור לשבועיים אחר כך ואני חסרת סבלנות. אין לי שום דרך לדעת מה עם ההריון. אני מרגישה מעולה וחוץ מזה שאין מחזור אין שום סימן. אין בחילות, לא עייפות שאני כל כך רגילה אליה בשליש הראשון. הכל כרגיל.
יום שני. 11.1 אני הולכת לרופא נשים, מספרת לו הכל והוא מציע לעשות אולטרסאונד בטני. אני בהלם. רואים תינוקי, ממש צורה של עובר קטן. והלב שלו כמה שהוא יפה. אני מתרגשת כל כך כי זה אמיתי! אני באמת בהריון! הוא מחשב את הגיל הריון ואומר שאני 9+2. וואו. עוד שניה חודש שלישי.
יום חמישי, 9+5 . שלושה ימים אחרי שראיתי את הלב המתוק שלו פועם, אחותי מביאה בפעם הראשונה את חבר שלה, ערב קבוע שרואים עם הילדים סרט, אני מציעה להם להכין אצלנו בצק לפיצה והם זורמים.. אחרי שכולנו במטבח החבר הולך לסלון ואחותי ואני עומדות להמשיך לדבר. פתאום כאבי גב קלים ואני אומרת לה- מוזר כואב לי כמו מחזור. כמה דקות ו.. שפלאךךך אני מרגישה זרם נשפך ממני. אני הולכת לשירותים ורואה שהכל דם. הכל דם. אני מספידה את ההריון. קוראת לבעלי מפזרים את ההפגנה שיש אצלנו ויוצאים מהר למוקד. בדרך אנחנו מדברים על תרחישים אפשריים אבל שנינו לא אופטימים במיוחד. אני מגיעה למוקד, והלם. א"ס מראה עובר מהמם עם דופק. איזה שוק. זה לא באמת הגיוני. אני משתחררת הבייתה עם המלצה לנוח. הזוי שאני בהריון ואנחנו נאסרים. עברו שנתיים בלי מחזור, חשבתי שלא אראה את המקווה 3 שנים..
הימים עוברים ואני אומרת לאיש שההריון הזה מוזר לי, אני בלי בחילות, בלי עייפות, משהו לא מסתדר לי.. ההריון שהיה ככה בעבר הסתיים בהפסקת הריון בגלל עובר עם בעיה כרומוזומלית. אני מתפללת שהכל בסדר.
יום חמישי 10+5 בביקורת רופא הכל נראה בסדר. אני אומרת לו את החששות שלי ומבקשת שיציץ בשקיפות, הוא אומר שעל פניו הכל נראה תקין. הוא מתפתח לפי הגודל שלו והוא מותק של עוברון!!
יום ראשון 11+1 שוב כתמים חומים. אני הולכת למוקד והם אומרים שזאת המטומה. שאגש לרופא לביקורת בעוד שבוע לראות שזה נספג ושהכל בסדר. העובר תואם לגיל, מתפתח היטב.
יום ראשון 12+1 אני ניגשת לביקורת. המזכירה ואני כבר צחקנו שאני פה כל שבוע.. ההמטומה כמעט נספגת לגמרי, העובר מעולה. אני מרגישה שאפשר לנשום לרווחה. את החלק המלחיץ כנראה עברנו. זה כבר הסוף וכשהמטומה תספג בעוד יומיים-שלושה לגמרי לגמרי, ההריון יחזור להיות רגיל ומשעמם.
יום רביעי. 12+4. השעה 11:01 כואב לי בגב, אני שולחת לאיש שלי הודעה "אני עם כאבים ממש, מקווה שלא יהיו הפתעות" 11:04 אני שולחת את ההודעה מוקדם ממה שציפיתי "דימום. תגיע מהר, הילדים לבד ואני בשירותים". אני מחליפה הכל ומתקשרת לאחותי שנצא למוקד. הפעם יש לי כאבים גם ברחם. לא כאב שהכרתי מלפני.. ויש לחץ בטוסיק. לא מצליחה לשבת נורמאלי. אני מנסה להרגיע את עצמי- כבר הייתי בסרט הזה של ההמטומות, אני פה ונושמת כי העובר עוד חי, אני צריכה לדאוג לו.
מגיעה למוקד בערך ב12. נכנסת לאחיות ומביאה להם פיפי אדום, יוצאת ושוב הולכת לשרותים, מה יש לי, הלחץ הזה לא מפסיק.. נכנסת מיד לטכנאית- וקשה לי לעלות לכיסא, אני מתיישבת לאט, בקושי מסוגלת כי לוחץ לי, כל התנועות שלי הן כמו של אישה בחודש תשיעי. היא שואלת אם כואב לי ואני מתביישת, אני לא רוצה שתחשוב שאני היסטרית ודרמטית (אם כי אני כזו), אני איכשהו מתיישבת והיא מניחה עלי את המתמר. אני מבקשת ממנה שתעשה בעדינות והיא מתנצלת כי היא בקושי נוגעת. אני לא מצליחה לא להעיף לה את היד. יש נקודה ספציפית שהיא נוגעת ומשהו בתוך כאילו נקרע לי. אני לא מסוגלת. ב"ה יש דופק. היא אומרת שיש תנועות גפיים, יש מספיק מים. מתאים ל12+4. מהמם. הוא מתפתח כמו שצריך. כל עוד זה רק אני והוא בסדר אני מאושרת. היא רואה המטומה והיא חושדת שאולי יש גם היפרדות של הקרומים. היא מנסה לבדוק וקוראת לרופאה שתסתכל. הרופאה אומרת ישר "זאת רק המטומה". אני הולכת שוב לשירותים ומשם לרופאה. היא בודקת ואומרת שהיא רואה רק המטומה ודימום אבל לא חריג מאוד. היא מוטרדת בעיקר מכמה שאני כאובה ושולחת אותי למיון. בדיעבד התברר לי שהטכנאית אמרה לה (בזמן שהלכתי בפעם ה3 לשירותים) שאני כאובה מאוד.. וזה מה שהציל אותי. אני בדרך למיון, אחותי נוהגת ואני מרגישה שאני צריכה לנשום עם הכאב כי זה לא משהו הגיוני. כל קפיצה באוטו אני כאובה פי עשר. היא מנסה להיות עדינה, מביאה לי יד ואומרת לי שהיא נוסעת לאט. אנחנו מגיעות לתל השומר ואני הולכת בקושי למיון הגניקולוגי. לאחות אני אומרת שכואב לי 6 מתוך עשר (שוב פחדתי להגזים), ואני מחכה בחוץ לרופא. אני מרגישה שאני לא יכולה לשבת ומבקשת מיטה. גם במיטה קשה לי לשכב ואחותי המלכה לא מפסיקה לעשות לי עיסויים בגב. והיא ממשיכה וממשיכה ולא מפסיקה לרגע. כמעט שעתיים.. אני כבר מתעייפת ואומרת לה שאין לי מושג איך אמשיך ככה. זה כואב בלי הפסקה. היא שואלת אם זה כמו צירים ואני אומרת לה שבצירים יש הפסקה בין לבין ולא כואב, ופה זה פשוט כואב כל הזמן ולוחץ לי. כל הזמן. אני כבר מתחילה לבכות והיא מבקשת בשבילי אקמול. השעה 3. חילופי משמרות.. אין עם מי לדבר. פתאום רופא שבכלל סיים משמרת רואה אותי במסדרון חנוקה מהדמעות ושואל אם אני רוצה משהו. הרגיש כמו מלאך משמים.. הוא נותן הוראה לשרית שבדיוק מתחילה משמרת שתתן לי אקמול לוריד. כמה דקות והיא מביאה לי. עוברת חצי שעה והכאבים עמומים אבל עדיין כואב. אני מרגישה לחץ ומחליטה ללכת לשירותים. פתאום יוצא קריש דם בגודל של חצי אגרוף. פחות מחצי דקה אחרי ועוד קריש ענק בגודל של כף יד פתוחה. הכל משפריץ וזה נראה כמו זירת פיגוע. הרגליים מתחילות לרעוד, אני מרגישה שיש עוד אבל אני יוצאת מהר וקוראת לאחות הראשונה שאני רואה. "יוצאים לי קרישים גדולים" והיא בשיא האדישות- ונגמר? יופי, אז תשכבי במיטה. אני מספרת לאחותי בפחד ואומרת לה שיש מצב שהעובר יצא בשרותים ואני לא יודעת.. לא עוברות 2 דקות וד"ר דורי וקורא לי. הוא אמר שקרא את התיק ושלא ישאל הכל שוב. אני מספרת בחצאי משפטים וממלמלת שאני לא יודעת בכלל אם אני עדיין בהריון. והוא אומר- יאללה תעלי לכיסא, בואי נבדוק אותך. התחבושת שהחלפתי לפני פחות מ5 דקות ספוגה. הוא מכניס ספקולום ואז דממה.הוא מרים את הראש ואומר "יקרה, אני מצטער. זאת הפלה. את יולדת". ואז אני מתחילה לצרוח. ממש. "אבל זה לא הגיוני!!!!!!!!!! רק לפני 4 שעות הוא היה עם דופק! ומתאים לשבוע בדיוק!!! זה פשוט לא יכול להיות". והוא מתנצל שוב ושוב, ואני בוכה ובוכה "לא לא, לא רוצה!!!!!!!!!!!!!!" אחותי מחזיקה לי את היד, ואני במקביל מבקשת שתתקשר לבעלי, הוא שומע את הצעקות שלי ומיד יוצא. ד"ר דורי אומר שהוא יעזור לי להוציא הכל. הוא עם הספקולום. אני מרגישה ממש כמו בפתיחה מלאה. יוצאים עוד קרישי דם והוא שם לי משטח החתלה מתחת. ואז לחץ חזק, ואני לוחצת בלי שליטה, והוא פשוט מחליק החוצה. ושקט. אני מבקשת לראות אותו. הרופא שאל אם אני בטוחה בזה ואני עונה בלב שלם שכן. אני רוצה להפרד. ד"ר דורי אומר שהוא בחיים לא ראה דבר כזה, הוא נולד עטוף במי שפיר, בתוך השק עם ידיים על הפנים ורגליים מקופלות. איש קטן. זעיר. מושלם. עם זרועות, רגליים, אצבעות זעירות. השיליה צמודה אליו. ד"ר דורי קורא לכל הרופאים והאחיות במחלקה להראות להם את הפלא הקטן הזה שיצא ממני. "ההפלה המושלמת. את גיבורה ועשית את זה יפה כל כך" הוא מסביר לי שזה נדיר הפלה טבעית כזו בשבוע מתקדם יחסית, ושהוא יוצא ככה, עטוף. אני מבקשת להחזיק אותו. ד"ר דורי מעביר אותו אלי. לפני כן הוא מסביר שאולי השק יפקע ושלא אבהל, שזה כל כך עדין שנעביר אותו בזהירות. אני מסתכלת מקרוב ורואה ממש את הצלעות שלו מתחת לעור השקוף. אני מסתכלת טוב ורואה שזה היה בן. רק יום לפני כן האמצעי שלי החזיק ספר תהילים קטן ביד ואמר לאחותו הקטנה "אני מתפלל לה' שיהיה לאמא תינוק". והנה התינוק, והאח שהבכורה כל כך קיוותה שיוולד לנו. והאח הקטן הזה מונח לי בידיים. וזה "(תי)נוקי" שהקטנטונת שמרה לו את ההנקה שלה.. כי היא כבר גדולה. אחותי שואלת אם אני רוצה לשמוע שיר, ואני מבקשת את השיר שלמים. ואני חושבת על האיש שרק השבוע שר לי אותו "וכל השנים שעברנו, כמה בדרך אספנו, תראי הפכנו להיות גדולים, היו מלחמות וניצחנו, כמה רחוק שהגענו, הפכנו להיות שלמים" ורק חושבת על מה שאני עוברת ומה שנעבור, ובלב יודעת שבסוף נצמח ונגדל. ואני כל כך רוצה אותו פה איתי, ברגע הזה. ואז בדיוק הוא מגיע. הוא מתקרב לכיווני ואני שואלת אותו קודם כל אם הוא רוצה לראות אותו, עונה שכן. הוא מתקרב אל הידיים שלי, ומביט בילד המושלם שלנו. ומביט בי. ובאותו רגע כל מה שרציתי זה רק לחבק אותו חזק. ואחותי מגלה הכי הרבה רגישות ומשאירה אותנו לבד. ואנחנו פשוט מסכלים אחד על השני. ואז הרופא אומר שצריך לסיים בדיקה, והוא עוד אצלי בידיים. אני מניחה אותו בעדינות והאיש הולך אליו ומסתכל עליו שוב. והרופא מסיים לרוקן וללחוץ, ויוצאים עוד קרישים. אולטרסאונד ורואים עוד תוכן.. זה יפלט אולי לבד. אני מתלבשת. פתאום הרגשה של טרום עילפון. מנסה לשבת. שרית מגיעה ואומרת לי- "בואי מתוקה, נגד עין הרע תורידי תכשיטים" ואני אומרת לה שאני יודעת מה זה אומר ואני לא רוצה. היא עושה לי מעבר כשהיא מחזיקה אותי ממש צמוד אליה ואני בכיסא גלגלים, היא רצה איתי ממש כמו בסרטים לכיוון המיטה ומעבירה אותי. אני שוכבת שם ואחרי 5 דקות היא חוזרת לראות את מצב הדימום. היא אומרת שתעזור לי להתפשט. ואני אומרת לה- לא רוצה גרידה.. והיא מנסה כל כך להוריד לי בצורה מכבדת ועדינה, התחתון ספוג בדם לפח, היא חצי מודיעה חצי מבקשת רשות לזרוק ואז מרגיעה אותי ואומרת שלא אדאג והיא תביא לי חד פעמי שאוכל לצאת איתו מהבית חולים ובינתיים נשים טיטול.. החצאית רטובה ומתחתי יש כתם ענק. היא מביאה לי משטח החתלה ומכסה אותי, אני מוצאת את עצמי בלי בגדים. שוכבת, מדממת. והרחם ריק, ואני לא יודעת אם יותר כואב לי בלב או הכיווצים. ואז סחרחורת, והדופק עולה ועוד שניה הלב יוצא לי מהמקום ואני מתחילה להרגיש גרוע. אני מבקשת מבעלי שיקרא לה מהר, אני לרגע מרגישה בפעם הראשונה אולי בחיים שלי, שקורה לי משהו גרוע ויש מצב שאני לא יוצאת מפה. היא מודדת לי דופק ולחץ דם ורואה שהדופק גבוה. היא מעדכנת את הרופא (באותם רגעים אני תוהה אם עדיף להבין מושגים רפואיים ולדעת מה המצב שלך או שעדיף כבר לא לדעת) משכיבה אותי לגמרי, מתגברת נוזלים ואני מתחילה להרגיש יותר טוב. האיש מתקרב אליי ושם עיניים מול עיניים. נושם איתי ביחד. מזכיר לי שאנחנו פה ביחד בהכל ושהוא נשאר איתי. אני נרגעת קצת. מידי פעם יש עוד דימום שיוצא, אני מתפנה בסיר ויוצא עוד קריש דם. אני צוחקת עם האיש שאנחנו מתרגלים זיקנה עם הטיטולים. שרית מגיעה כל חצי שעה לראות מה המצב. בין לבין אני שומעת שהיא מתלוננת על המשמרת הזאת שהיא גהינום (וזכיתי להיות חלק מהגהינום הזה), שהיא עסוקה בכיבוי שריפות והיא מתחננת שרק כולם יצאו בשלום ובלי נזקים. היא מתזזת מאחת לשניה, וכולם במצב חירום, ואני קולטת איזה עבודת קודש מטורפת היא עושה. היא מגיעה אליי ממוגנת ועושה לי בדיקת קורונה, היא מכניסה ממש עמוק לאף וברפלקס אני פשוט מוציאה עליה הכל.. אני מציעה לבעלי לשחק רמי באפליקציה ואנחנו יושבים אחד מול השני ומשחקים.. פתאום שרית מגיעה ומבקשת שוב מדדים, אני אומר לה שבגללה אפסיד ובאמת המשחק הולך.. בשעה 11 יש חילופי משמרות. קצת לפני שרית המהממת באה להיפרד, היא מביאה בעדינות קופסת פלסטיק שבתוכה הקטני שלנו נמצא. היא מבקשת מבעלי שילך להביא פקק, היא מתנצלת שחסר ציוד ושהוא הופך לשליח שלה. מסבירה לנו שסידרה הכל מול גנטיקה, שהם סגורים עכשיו אז שמחר בבוקר האיש יגש לשם וימסור אותו. קשה להיפרד ממנה, והיא עוד עושה סיבובים ומכבה עוד ועוד שריפות, ושניה לפני שהיא באמת הולכת היא מספרת לי שהיא בקורס מיילדות. אנחנו מסכמות להפגש שנה הבאה בדיוק בחדר לידה. שרית הולכת ואנחנו מחכים למכתב שחרור. אנחנו ליד החלון ושומעים שהתחיל גשם. בדיוק כמו בהפסקת הריון שעברתי לפני 5 שנים. בבוקר יום שמשי ויפה, וכשאנחנו יוצאים מבית החולים, גם השמים בוכים איתנו. כמה דקות לפני שאנחנו יוצאים אני נעמדת בפעם האחרונה מול התינוקי הקטן שמונח בקופסא. עומדת, נחנקת, ומודה לו על הזכות להיות אמא שלו, גם לזמן קצרצר. מודה לו שהסבל היה רק בסוף, ובעיקר על הריון בלי בחילות, בלי עייפות מטורפת אבל עם התרגשות עד השמים. אחרי המכתב שחרור אני נגשת לרופא לכמה שאלות והוא אומר לאיש- יש לך אישה גיבורה. בחיים לא ראיתי הפלה כזאת מושלמת. היא עשתה את זה הכי טוב שאפשר. ואני צוחקת ואומרת לו- אני טוטאלית, לטוב ולרע.
זהו, זה ממשלא נגמר, חזרתי למוקד למחרת, המזכירה הייתה מסכנה כי מיררתי מולה, היא האדם הראשון מהעולם החיצון שפגשתי אחרי הבועה שהייתי בה.. ראיתי שם את הטכנאית א"ס המהממת שהייתה יום לפני והיא הייתה כל כך מקסימה, ויש עוד תוכן לא סדיר, הרופאה שנכנסתי אליה כבר ידעה מראש (כנראה המזכירה הזהירה אותה..) והייתה סופר סופר רגישה.נתנה ציטוטק שלא עבד, אחרי 3 שבועות שוב מיון, ושוב ציטוטק שלא עבד, ואחרי 3 ימים שוב, ולא הוציא. ואני כבר יותר מ6 שבועות אחרי, ועדיין עם דימומים ושארית שלא יוצאת כי עדיין אין מחזור בגלל בטא שלא התאפסה..
מתפללת כבר להיות אחרי הכל.
ותודה לכל המהממות שהיו ועדיין מלוות אותי בתוך הסיפור הזה שלא נגמר ♥️ (לא רוצה לשכוח אז לא מתייגת, אבל באמת לכל אחת באופן אישי)
שולחת מהר לפני שמתחרטת.
)