(אוף,ככ הרבה טעויות עשיתי,ולא ידעתי. למה לא אמרו לי שאסור לומר ככה? ומה אני אמורה לעשות עכשיו? איך מתמודדים עם הידיעה הזאת שאולי בכל רגע יכול לקרות לה משו? ואסור לספר לאף אחד. אסור. אסור. אסור. אמרו לי שחייב לספר, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זה יהיה ככ דוחה ומגעיל. אבל אם יקרה משו? זה יהיה על המצפון שלי. רק שלי. כי לא היה לי אומץ לעשות עם זה משו. די די אני לא יודעת. אני קטנה מידיי, החיים האלה גדולים מידיי, אין עם מי לדבר. אין למי לספר. אין איפה לפרוק.)

לא מספיק פעילות פה. ואז בנים כמוני נכנסים. חוצפה שכזו.

אי אפשר להפסיק.

הייתה לי קורונה
וזה היה קשה. מחולל חמצן וסטרואידים וכל העניין. כאבים ופחד.
הבודהיסטים אומרים שהחיים זו כמו יציאה ללב ים בידיעה שהאוניה שלך תטבע בסוף.
אני הרגשתי שאולי הזמן של האוניה שלי לטבוע הגיע.
רוב הזמן פחדתי, אבל היו רגעים שבהם לא. 
באותם רגעים נבהלתי מזה שאני לא פוחד. חששתי שאם לא אפחד 
אז אולי אגלוש למעבר. לצד השני.
פחדתי לא לפחד.
זה היה לי מוזר,
האם אני צריך את הפחד כדי לחיות? יכול להיות שהמנוע שלי הוא פחד?
האם המנוסה היא החיים?
ונזכרתי בשיר, בתפילה הנפלאה של אסף.
תן את חייך כמו טבעת יהלום..
ואמרתי לעצמי, כשאני יוצא מזה אני מוציא לעולם את השיר הזה. 
זה נתן לי כוח וחשק להחלים.
אספתי את החבורה ניגנו לייב וזה מה שיצא. ואני אוהב את זה מאד.
החיים הם אוצר והעונג הכי גדול,
ואני מוכן לעבור את מה שצריך כדי לרפא את הלב שלי. כדי לחיות בתדר גבוה.
להיות אהבה. ולא פחד. חיים ולא מנוסה. להתגלות בעולם. עכשיו . בלי רגשות אשמה
בלי ענווה מדומה. בגאון. בידיעה שאני פלא יחיד. 
ואני רוצה לחיות ולאהוב בטירוף את הקרובים אלי. להנות מהם, לאכול אותם.
כל יום. ולגעת בחום ובטוב שנמצאים פה בגדול. תמיד. ולנשום. ולהודות מעומק הלב.
על הכל. גם על הכאב שעורר אותי תמיד לנוע ולגדול ולהתקרב ולהפתח.
אוהב אתכם ומאחל רפואה שלמה, ויאללה בואו לחיות.
★★