(16:01(
נשבר לה האמון. יותר נכון, השאריות שלו. התרסקו לה על הרצפה מול הפרצוף וכל מה שהיא יכלה לעשות היה לרצות להרביץ למי שזקרה את האמון ככה. ככה בלי רחמים, ככה בלי רגישות, ככה בלי לראית כמה האמון הקטן הזה שביר ועדין. ככה בלי לראות שהאמון הזה כבר נשבר, ועכשיו הוא מודבק על סימנים מכוערים של שברים.
ואחר כך היא רק רצתה לבכות. לבכית לבכות לבכות. אבל הדמעות לא יצא. לעזאזל איתם.
והיא המשיכה ללכת כאילו כלום וכאילו הדם שם על הרצפה הוא לא הלב שלה. כאילו התקווה מתה יחד איתו וככה גם היכולת לתת למישהו אחר פיסה קטנה מהלב שלה.
את השאריות של הלב, השאריות המדממות, היא הכניסה לתוך קופסא שחטרה אטומה, סגורה, ונעלה חזק עם מפתח. את המפתח היא זרקה לים. רחוק. שלא תמצא אותו בין הגלים. שלא יוכלו לראות עוד אותה. רק את המעטפת המסריחה והכל כך יפה ואהובה שהיא בנתה בעבודה קשה.
והלב? הלב יגסוס לו שם בפנים. בגסיסה איטית הוא ימות.
אולי עד שמישהו ימצא מפתח ספייר ויפתח אותה. אם יש מפתח כזה.

המון לא הייתי פה.
זה כי לא הייתי צריכה, פשוט כי שכחתי מעצמי ומזה.

לאחרונה נרגע קצת הלב כי יש לו מענה, אבל הגוף, הגוף כואב. השכל משתגע.
איך אפשר לחיות ככה לעזעזל, לא להיות אתה, לא למצוא מקום, לחפש בטירוף כל הזמן.
איך זה שאין אף פעם שקט, איך זה שזה מה שאנחנו הכי רוצים, כולנו, ולא מקבלים אף פעם.

לאחרונה שמעתי דיבורים יפים ומילים גבוהות ואהבות גדולות ולא מצאתי מקום בתוך זה. אני מנותקת מעצמי. אני רוצה שינוי גדול.


אני רוצה לחיות על אמת.

אני שואנת את האיש המסריח הזה

אני עדיין מחכה

לא רוצה אותה.
מגיע לך מכות רק על זה שהיא חשבה שיש לה זכות לענות.
מוח פלדה.

שירים מפגרים שבאים מדויק.
העולם הזה חרא שבא ללמד אותנו כמה אנחנו יכולים להרים רגל מהחרא, להתנקות מהסירחון ולהסריח שוב. אבל דווקא להסריח טוב, כי זה כבר מוכר ולפעמים זה מסריח יותר ויותר

התעייפתי מעצמי