(אני בכוח..בכוח מנסה שהחרדות יישארו חלק מימני..בכוח ממש.
זה מפחיד שמנסים לקחת אותן מימני..למרות ש,אני מנסה גם בכוח להוציא אותן..זה מאבק שלא נגמר.
כשהיא עשתה את זה,חשבתי שאני מתה.
היא אשכרה נגעה בי.ו,הייתי בלחץ כשהיא שאלה מלא דברים ופחדתי שהיא תרים את החולצה.במ.ותודה שלא.
והי,הצלחתי להתגבר על זה ועניתי לה על כל מה שהיא שאלה למרות שזה הכניס ללחץ ולמרות שאין לי אמון באנשי רפואה בשיט.
"כל הכבוד שאת מטפלת בעצמך".
חה.ילדה קטנה בת 19.לא להאמין.)

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת