השלב המקדים את ה'מגיד' הוא 'יחץ' - חציית המצה האמצעית, והצנעת החצי הגדול לאפיקומן. כך למעשה יוצא שההגדה נאמרת כשלפנינו שתי מצות וחצי.
טעם הדבר הוא, שהמצה נקראת בתורה 'לחם עוני' - "שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני", וחז"ל פירשו זאת בכמה אופנים, וביניהם: "שעונים עליו דברים הרבה"- כלומר שאומרים את ההגדה כשלפנינו מונחת המצה, ופירוש שני - "דרכו של עני בפרוסה" - כלומר דרכו של עני לאכול לחם פרוס=חצוי, ולפיכך כשאומרים את ההגדה על המצה צריך שהיא תהיה חצויה.
[פירושים אלו הם על דרך הדרש; ע"פ הפשט 'לחם עוני' הוא לחם של עניים, שהם אוכלים מצות כיוון שהן משביעות יותר, או שהמצה עצמה היא 'ענייה', כלומר שלא תפחה.]
שתי המצות האחרות מובאות לצורך 'לחם משנה', ככל יו"ט, ולפיכך ב'מוציא מצה' אוכלים גם מהמצה החצויה, שבה מתקיימת הדרשה של 'דרכו של עני בפרוסה', וגם מאחת המצות השלימות (העליונה), מדין 'לחם משנה'.
יש לציין כי לדעת הרמב"ם וראשונים נוספים, לוקחים שתי מצות בלבד, ולדעתם גם באופן זה מתקיים דין 'לחם משנה', מכיוון שבפסח זוהי צורת המצה הראויה - כשהיא חצויה,, והמצה החצויה נחשבת כשלימה מכיוון שכך היא צריכה להיות.
--------
ובשעה טובה אנו ניגשים ל'מגיד' (שיספק לנו חומר גם לפינות הבאות בע"ה), ונתחיל מהקטע הראשון שקשור לעניין שפתחנו בו - ה'יחץ' :
"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.
הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין".
[ללא-דוברי הארמית שבינינו:
זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא ויפסח.
השנה כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל.
השנה עבדים, לשנה הבאה בני חורין.]
כידוע, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משום כך אנו מציינים את ההקבלה בין המצות שלנו כעת, לבין המצות שאכלו אבותינו בארץ מצרים בלילה זה טרם יצאו ממצרים.
נוסח זה נשתמר עוד מימות המקדש, שהיו מזמינים את מי שטרם נמנה על קרבן פסח להצטרף לחבורתם (לפני ההקרבה, אח"כ אי אפשר להצטרף), ולהקריב ולאכול עימם. בימינו 'יפסח' יכול גם להתפרש כהצטרפות לסעודת חג הפסח.
נאמרו הסברים רבים על מהות הקשר בין שלושת העניינים שצורפו כאן לקטע אחד: המצות במצרים, הזמנת העניים, והבעת התקווה לחירות בא"י.
אחד ההסברים הוא שכדי לתת הרגשה טובה למוזמנים העניים, מטשטשים את הבדל המעמדות שבינינו לבינם:
בעבר - אבות כולנו היו עבדים במצרים ואכלו לחם עוני, ובעתיד - כולנו נהיה בני חורין; ואיננו מייחסים משמעות לפערי מעמדות של עושר ועוני בחיי הווה החולפים.
במציאות של ימינו, הקטע לכאורה לא רלוונטי; הן בעניין הזמנת העניים והן בעניין הבקשה לשנה הבאה בא"י ובני חורין.
אך אם נרחיב את המשמעות של 'בני חורין', נבין כי עם ישראל בכללותו עוד לא נמצא שם, כל עוד הוא משועבד הן במישור הפוליטי הן במישור התרבותי, לאומות העולם; ובוודאי הבקשה 'לשנה הבאה בא"י' רלוונטית לרבבות אחינו היושבים בגולה, שיעלו ארצה במהרה.
גם בעניין הזמנת העניים - העיקר בזה הוא לא מצידם אלא מצידנו. לקב"ה ישנן דרכים רבות לסייע לעניים והוא אינו זקוק לנו, אך כדי שאנו נזכה ונשפר את מידות הנדיבות, האחווה והנתינה, הוא הטיל עלינו את מצווות הצדקה וגמילות חסדים. לפיכך, גם בזמננו שאף אורח לא יצוץ פתאום באמצע הסדר - קריאת הקטע הזה, בעצם הבעת הנכונות לכך - מהווה הזדמנות לכל אחד מאיתנו לנסות לחזק בתוכו את המידות הנ"ל, ולחשוב על המשמעות העמוקה שעומדת מאחורי קטע זה - היות כל ישראל כגוף אחד וכו', וכיצד הוא יוכל ליישם זאת בפועל בחייו, בהתחשבות בזולת, נתינה וויתור.
ולסיום, כתבו חלק מהמפרשים שהשייכות בין סוף הקטע לתחילתו הוא - שבזכות האחווה בעם ישראל, נזכה לגאולה במהרה ולשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין.
