אני מניחה שהרבה הורים בתחילת דרכם עוברים קשיים כאלה או אחרים דווקא מתוך הקשיים לומדים איך להיות הורים טובים יותר ואיך לנהל את הילדים בצורה נכונה יותר.
אז אל יאוש, יש דרך. רק צריך להכיר אותה וללמוד אותה.
אכתוב לך בקצרה כמה נקודות, מקוה שיעזור.
א. התחושה שלנו לגבי הבכור היא לרוב שהוא גדול...פשוט כי הוא הכי גדול שאנחנו מכירים. גם בן שנתיים יראה לנו גדול, בעוד הילד השישי שלנו, גם בגיל עשר יראה לנו צעיר...כך שלפעמים נוצרות ציפיות לא נכונות מהבכור, וזה יוצר התנגדות ובלגן. אז כדאי לשים לב לזה ולפתח ציפיות תואמות גילת
ב. נכון שכולם מאבדים עשתונות מדי פעם, כי בסך הכל אנחנו אנשים, אבל השאיפה שלנו כמובן היא לא להגיע למצב כזה. ואם הגענו, אז להתבונן בו אח''כ וללמוד ממנו למה הגענו, ואיך נימנע מלהגיע שוב.
לפעמים עייפות שלנו, או משהו שמטריד אותנו, או מתח בין ההורים הוא זה שגורם לנו לחוסר סבלנות גם כלפי הילדים. אז כדאי לשים לב לזה, ולנסות להפריד.
ג. לוקח זמן לקלוט את זה, אבל גם ילד בן שנתיים הוא בנאדם מלא ושלם, עם רצונות ויכולות, וחשקים וכו'. אז כמו שלא היית מכניס הביתה בכוח ילד בן 18, ככה עדיף לא להגיע לזה עם הקטנים. (למרות שכולנו מגיעים לזה לפעמים...אבל יש הבדל בין הפעלת סמכות לבין פעולה מתוך עצבים והפעלת כוח. להרים ילד ולהכניס אותו הביתה, לא חייב להיות הפעלת כוח. זה יכול בהחלט להתבצע ברובע, מתוך הפעלת הסמכות ואפילו מתוך הבנה של הילד).
ברגע שמרגישים באמת שמולינו יש איש קטן, עם נשמה גדולה, אז היחס כנראה ישתנה. במקום לכפות עליו את הרצון שלנו, נוכל לשמוע מה הרצון שלו ואולי למצוא דרך להענות לרצון שלו.
ד. זה קטע חשוב- אתה לא חייב לעשות מה שהילד רוצה, אבל אתה בהחלט יכול לשמוע מה הוא רוצה, לתת לו הרגשה שאתה מבין את הרצון ואפילו לתת פתרון למימוש הרצון בצורה אחרת. אם תנסה, תראה שמלא מאבקים פשוט נחסכים. לפעמים הילד מרגיש משהו, שאפילו הוא לא יודע לתת לו שם, ולכן הוא מתנהג בצורה קשה, דווקא אז התפקיד שלנו הוא לא ''לנצח'' אותו אלא לעזור לו להבין את הרגשות שלו.
בכלל, לנצח זה סתם אשליה. עד איזה גיל תנצח את הילד? חמש? עשר? בחמש עשרה הוא כבר חופשי ינצח אותך.
ולכן ממש כדאי לעשות סוויצ' בתפיסה הבסיסית שלך מול הילד, ושל התפקיד שלך בתור אבא.
ממש ממש ממש!!! ממליצה על 'הורות מקרבת''. חפש בגוגל. יש להם קורסים להורים והם אלופים בזה. ממש משנה את החיים.
ה. עד כאן כתבתי מהותי. עכשיו ענין טכני- עם ילדים אפשר ליצור אוירה שמראש מונעת מאבקים, עם טיפה יצירתיות ורוח טובה.
נניח- התלבשות. אין שום סיבה שדבר בסיסי ויומיומי כזה יהיה מוקד לחיכוכים. כ''כ חבל.
יש מליון דרכים לגרום לו להתלבש בכיף.
1. תחרות- (לעולם לא עם אח!!) . אתה פשוט מכריז ''אני הולך להתלבש, בוא נראה מי יגמור להתלבש ראשון, אתה או אני''. וכמובן לתת לו לנצח ולפרגן לו על זה. אפשר גם תחרות אחרת ''אני הולך להכין לך אוכל, הוא נראה מי יגמור ראשון, אני להכין או אתה להתלבש...''. יש ילדים שתחרות עושה להם את זה..יש כאלה שפחות.
2. לספור. זה עוזר לילדים שלי המון. ''אני סופרת עד חמש ואתה מוריד מכנסיים''. לפעמים אני שואלת אותם עד איזה מספר הם רוצים. בגיל בוגר יותר עוברים לא-ב, לפעמים לאנגלית...אפשר לגוון.
ואז כמובן להיות מופתע ''מה? הגעתי רק ל3 וכבר לבשת חולצה? אלוף אתה''.
3. לספר סיפור...אחלה הסחת דעת. היום סיפרתי את הבן שלי, בן ארבע. כבר היה לו שיער מגודל. זה לא היה לו כ''כ נעים והוא די התנגד. אז התחלתי לספר לו על יוסי (יש לנו סדרת סיפורי יוסי. כל.פעם ממציאים לפי הצורך...) שהגיע חודש ניסן, והוא בכלל חשב שמתחפשים בפסח, או שאוכלים תפוח בדבש בפסח. בקיצור, יוסי התבלבל לגמרי ואפילו חשב שמצה היא חמץ. ועד שיוסי קלט מה באמת עושים בפסח ושלא שותים עשר כוסות אלא רק ארבע- הילד כבר היה מסופר וגמרנו עם זה, ואפילו הרווחנו צחוקים...
אז סיפור זה ממש נהדר.
4. שפת ההפך- עוזרת לי עם הקטנים...מסבירים לו שעכשיו אתם אומרים ההפך ממה שהוא צריך לעשות. ''עכשיו, לובשים מכנסי פיג'מה''. לוקח לו שניה והוא מבין שהוא צריך להוריד ולא ללבוש...אחרי שהוא קולט את הענין אפשר להצחיק יותר ''עכשיו אתה לובש חצאית'' פחחח איזה צחוקים, רק בנות לובשות חצאית, אתה לובש מכנסיים!! וכו' וכו'
5. שוחד. לא כדאי להשתמש בזה הרבה אבל לפעמים זה בהחלט יעיל. ''מי שלבוש ונטל ידיים מקבל קובית שוקולד''. אגב, אם זה לא עוזר, אז לא לנג'ז ''נו, אתה רוצה שוקולד?" כי אז זה שוב מאבק רק בתחפושת שונה...
כל הדרכים האלה, ועוד, פשוט הופכות הכל לכיפי. זה גם טוב לילד כמובן, וגם להורים. נותן כוח, נותן שמחה, נותן סבלנות.
ו. לגבי זה שהוא אוהב דברים במקומם. אני חושבת שראוי לכבד את זה. ואם יש דברים שקשורים אליו בבית, כדאי לעדכן אותו או לשאול אותו כשמזיזים.
ז. יש עוד מלא דברים לכתוב, אבל זה הכיוון בגדול. אתה אבא שלו, ואתה בסך הכל צריך ללמוד איך.לעשות את זה נכון. זה משהו שלא מלמדים היום באף מסגרת, ורק החיים מלמדים אותנו.
אם הוא מעצבן אותך- הוא רוצה אותך. במקום שיקבל אותך בצורה של עצבים, עדיף שיקבל אותך בצורה של שמחה ונעימות. וזה אפשרי.
ואל תחשוב שבגלל כל מה שכתבתי אני לא מתעצבנת על הילדים שלי לפעמים. בטח שאני מתעצבנת. אבל תמיד. תמיד תמיד, אני מתעצבנת לא בגללם, אלא בגלל המצב שלי. אני בלי כוח. אני עייפה, אני טרודה, אני בלי פניות נפשית.
אם אני במצב תקין, אז לרוב הם גם לא מעצבנים...שוב, לא בגללם, אלא בגללי. כי אני מצליחה להחזיק במושכות, לנהל אותם, לזהות מצב בעייתי מראש, או לתת לילד דרך לצאת ממצב כזה.
זה לא הם- הם ילדים, קטנים וחמודים ותמימים. זה לרוב אנחנו...
מקווה שעזרתי!
ממליצה שוב על ''הורות מקרבת''!!!
חג שמח.
. בהצלחה
