יש דברים שהבעל צריך לעשות עם עצמו ויש דברים שהאישה צריכה לעשות עם עצמה.

עצם זה שמערבבים בין שתיהם וקוראים לזה - התורה וההלכה - זה לא נכון. התורה וההלכה אומרות מה לכל אחד לעשות עם עצמו ולא מה להעיר לשני.

אם מישהו רוצה להשקיע יותר זמן בלימוד תורה ואשתו רוצה שישקיע יותר זמן בפרנסה, זאת שאלה של איזון בין ערכים.

והיא דומה לשאלה באיזה צבע לצבוע את הקירות, רק שנוסף לה היבט ערכי.

אלה שאלות של איזונים ערכיים, ובהם צריך ללבן דברים עד להסכמה - בדיוק כמו בשאלה של צבע הקירות. ואם לא מגיעים להסכמה, יש לשני הצדדים בעיה, והם צריכים לטפל בה.

אם צד אחד בזוגיות רוצה לעבור על ההלכה, יש אחריות מסוימת לצד השני. אם מדובר בזוגיות שבה הבעל מוביל, אז במיוחד לו יש אחריות כלפי אשתו, אבל גם אם לא, אם האדם הקרוב ביותר אליך עובר על ההלכה, הגיוני לעשות משהו בנושא.

אם צד אחד בזוגיות עובר על ההלכה בצורה שמשפיעה על הצד האחר, או לפחות שהצד האחר מרגיש כך (צניעות? שמירת עיניים?) אז בהחלט יש לצד השני משהו לומר בנושא. עד כמה, מה לומר, מה אפשר לעשות ומה נכון לעשות? זה שאלה שתלויה בהמון גורמים ובמבנה הזוגיות שלהם.

אם צד אחד מצפה מהצד השני לעבור על דקדוק הלכה שחשוב לו, זה חוזר לשאלה הערכית. כי ברור שאין לצד האחד יכולת או סמכות לחייב את הצד השני במשהו שאין לו הצדקה מוסרית/ערכית, ואז נשאר הרצון, ושוב, יש כאן שאלה של איזון ערכים (שלום בית, הקפדה בהלכה...)

אם צד אחד מצפה מהצד השני לעבור על ההלכה באופן מפורש, הוא תמיד יכול להגיד לא וזהו, אבל גם כאן לדעתי יש מקום לדיון כדי להגיע להסכמה - "אני לא יכול לעשות את זה". האם מוצדק לגנוב בגלל דרישה או רצון של בני זוג? לא, אבל אני יכול להבין מי שעושה את זה.

כל אדם צריך לעשות חישוב אם מריבות יצליחו לעורר יראת שמים ושלום בית אמתית - אם זה כך - לפעמים צריך לריב.

אם זה לא כך - תפקיד הבעל/האישה הוא לא לחנך את השני.

בסדרת שיעורים מוקלטים על זוגיות הרב דוד ג'יאמי אמר במפורש שזה המדרג:

1. האישה מעל הכל.

2. הקב"ה.

3. תורה.

כמובן שהוא הסביר כזאת אמירה.. אך אין לי פנאי כרגע להרחיב, אז אני רק מניח את זה כאן בזהירות,

ובתקוה שהדברים לא יובנו באופן חלקי/בעייתי. מי שירצה אפנה אותו לשיעור המדויק..

רק כדי שלא ישאר לגמרי תמוה, אם מבינים שהאישה היא היא השכינה, אז זה כבר מסיר מעט מהפלא..

הרי אם אשתך אמרה לך לשדוד את השכן באלימות, אתה לא אמור להקשיב לה. נכון?

אז המדרג החדש הוא: השכן, אשתך, הקב"ה, התורה.

(אתה מפחד שזה יובן באופן חלקי, אני מפחד שזה יובן באופן מלא...)

בקיצור, זה לא עובד ככה עם מדרגים. זה יכול להיות נכון בהקשר, אבל לעשות מזה כלל זה טפשי ומסוכן.

שחטטנות דתית היא לא צדיקות יתר (זה לא מופנה כלפי אף אחת מהתגובות הנ"ל למען הסרת ספק)

אם שני הצדדים מקבלים באהבה ומעוניינים שי הצד השני בקשר יתן להם הארות בנושא ולהתקדם ביחד למה לא, אבל הרצון השני יקיים יותר מצוות הוא חייב לבוא ביחד עם כבוד. אם הוא לא בא עם מטען הכבוד הבסיסי הזה - זה משהו מאוד רע בקשר.

הגבר נשבע בכתובה לפרנס את אשתו, הוא מחוייב לזה וזאת ההלכה. 

(את יכולה להיכנס לאתר "דורש ציון" של הרב בן ציון מוצפי - רב חרדי מובהק - ולראות שהוא יוצא נחרצות נגד מי שאשתו מפרנסת אותו ואומר שהוא נשבע לשקר תחת החופה)

ולגבי ההערות

קראתי מהרב בן ציון אבא שאול זצ"ל  (גם הוא "בן ציון" איזה קטע ) שהיה צדיק גדול ברמות מפחידות. 

שהוא אמר שלא להעיר לאשה- אלא רק על דברים כמו כשרות ונידה ודברים שיגרמו לו עצמו להיכשל.

חוץ מזה לא להעיר על כלום!  רק ללמד את ההלכה ואפשר להגיד לה שהוא שמח שהיא מקיימת.

אבל בשום פנים לא להעיר לה כי הוא לא אמור לחנך אותה. יש לה רצונות משלה.

לפי מה שקראתי בתשובות שלו

הוא טוען שסבבה שאשה תעבוד אבל רק בשביל ההרגשה הטובה שלה ויתר נוחות.

אבל בשום אופן לא לפרנס את הבעל במקומו, ומי שאשתו מפרנסת אותו אין בזה ברכה כי זה לא דבר טוב.

ואפילו אם זה בהסכמה.

לגבי הדוגמא הראשונה שהבאת שהבעל רוצה לשבת ללמוד תורה והאשה רוצה שיצא לעבוד בגלל מצב כלכלי או כל משהו אחר. הרב דוד בצרי (בשיעורים שלו על אגרת הגר"א, אפשר למצא אותם באתר קול הלשון) סיפר שפעם הגיעה לרב שטיינמן אשה שאמרה שבעלה לומד בכולל ולא עוזר בעבודות הבית והאשה צריכה את העזרה שלו והרב שטיינמן אמר שאם כך מי צריך את התורה שלו.

לגבי השאלה של חריגה ממסגרת ההלכה פה נמצא החילוק.

כשאנחנו ניגשים להלכה אנו צריכים להבין שההלכה כוללת: חומרות, עיקר הדין וקולות (שבהם משתמשים בשעת הדחק).

לגבי חומרות אמרו לי פעם בשם הרב שמואל אליהו (אם מישהו יכול לאשר את דברי אני אשמח) שהוא מסדר את הזקן (אע"פ שמצד הקבלה אסור לספר את הזקן בכלל) כי אשתו מבקשת.

לגבי עיקר הדין אני אישית חושב שתמיד אפשר להגיע למקום שיותר נוח (זה דורש גמישות של שני הצדדים).

לגבי קולות ברור שלא עוברים עליהם.

הוא ה' יתברך. לפחות לענ"ד. ע"פ הדרכתו אנו עושים כל דבר.

אך הוא זה שהדריך אותנו ששלום בית גדול עד כדי מחיקת שמו המפורש.

בעינייי מחפשים את רצון ה' תמיד והוא אינו מתנגש.

לדוגמאות עצמן, דעתי -

הבעל לא רב עם אשתו על הלכות בין אדם למקום, אך גם אינו מוותר על דיוקה. וזה אינו סותר, הוא לא נותן לגיטימציה אך גם אין ריב, בהנחה שלא מדובר על חציית גבולות קריטיים.

מחוייבותו של הבעל הינה לפרנס. כך ש(בבסיס לפחות) זהו רצון ה'.

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

חיבור לרגשות זה דבר חשוב.

מי שלא בוכה גם לא יצחק וירקוד.

עת לכל חפץ

ע"ע פירושו של הרב קוק בעין אי"ה שמדברים על "הנעלבים ואינם עולבים" ומדייק שהם אנשים רגישים שנעלבים ועצם זה יש להם אפשרות להעלב ולהתגבר על כך זאת המעלה שלהם - 

"לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם את אותן שהושפלה נפשם עד למדרגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נ(ת)טמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כ"א שהנשמה תהיה חזקה, כח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלוקים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו, אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכ"ז רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אע"פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים"

עין איה על שבת ט פג – ויקיטקסט

לכן צריך לבכות, ואז אח"כ לקום. אבל לא לבכות בכלל זה טמטום הלב, בטח שזה לא יתרון.

זה נראה לי ברור

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

השיר עוסק בכאב ותסכול

לק"י

אני באמת לא מתעסקת בכלל בשידוכים.

אבל אני לא מחלקת עיצות לנישואים, לא מתנסה על רווקים, לא חושבת שתמיד הם "אשמים" ברווקותם, לא חושבת שהכל טוב ונפלא בנישואים.

אם הכותבת התכוונה בעיקר לחלק של לעזור לחברים למצוא חתן/ כלה, אז פספסתי את זה.

וברור שכל הכללה פה היא מתוך עמדה מסויימת שאפשר מאוד לגלות הבנה כלפיה.

אמממ תאמת שפעם רווק שהציע לי הצעה אמר לי תוך שנייה, אחרי שהסברתי לו למה זה לא בדיוק מה שאני מחפש ירה לעברי - "אין את מה שאתה מחפש". שאלתי את עצמי, איך האבצע שלו קלה על ההדק לירות כזאת טענה בלי שהוא מכיר אותי בכלל, וגיליתי שלצערי השיפוטיות כלפי רווקים יכולה להעשות גם על ידי הרווקים עצמם אחד כלפי השני.

אני יכול להגיד שבאמת בנאדם שהוא נשוי הוא נמצא בעמדה שונה.

בע"ה כשאתחתן אז אני אשתדל לזכור שאני לא מבין מאה אחוז את הכאב של הבדידות, למרות שברור לי שהייתי בו לא מעט. עצם הפוזיציה היא פוזיציה אחרת. המודעות לפוזיציה היא מה שעושה את ההבדל.

השאלה המשעשעת הזו כאילו הכריחה אותי לענות בשאלה...

האם באמת נראה לכם, רווקים יקרים, שהנישואין הם איזה פעולה קטנה של מתן טבעת ופתאום הכל נהיה פשוט יותר?

(לא רוצה להיות שיפוטי, אבל לפעמים אני חושב שחלק מהבעיה של רווקים/ות שאני מכיר וגם של כמה חברים כאן, נובעת בדיוק מחוסר ההבנה של הבעיה שהעליתי. וזו גם הסיבה העיקרית שאני משתדל לא להגיב כאן).

בכל מקרה שתהיה לכולנו המון הצלחה!

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.