מרגישה.אני מרגישה דברים.אני מרגישה.
זה מוזר פתאום להרגיש.
אני מרגישה עייפות נוראית.באלי לישון אבל אני יודעת שאתבאס אם זה לא יקרה וגם אין כל כך עוד זמן אחר.
אני עייפה כל כך.עייפה מהחיים.
כשמדברים איתי על מבחן תאוריה פשוט או ללכת לבנק או לימודים, אני עוד יותר מתעייפת.
היא לא מבינה למה אני לא לוקחת את הברזל.
אני לא כל כך מאמינה בדבר הזה וגם פסח אז גם ככה אי אפשר.
ו,אוף שאין כאן שום קשר באמת לאם אני מאמינה בזה או לא..אומרים לקחת אז צריכים לקחת ואז מה אם כבר לקחתי חבילה אחת.
וואי זה מתיש אותי.
מתיש שהכל בתהליכים.מתיש שאין בחיים האלו קפיצת דרך.
מתיש שגם כשיש התקדמות,חוזרים אחורה בהרבה.
הסיטרא אחרא הזה מתיש.
ומתיש לי לבכות.ומתיש להיות.ומתיש לחזור.ומתיש לפתוח.ומתיש להרגיש בסימום קל בגלל כמה מחטים מפגרים.ומתיש שרק לחשוב על לצאת החוצה,עושה לי עייפות נוראית.
אני רוצה עזרה.רצינית.ואין לי כוחות לאף אדם.מפחיד אותי לחשוב על אנשים,אני מעדיפה את הלבד הרע הזה.
מותשת לגמריי.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת