מוזמן לפתוח אחד

מתאים לגילי

הגוי האחרון באירופה ישב בסלון ביתו וחיכה לגרוע מכול. אומנם הוא חסם את הדלתות והחלונות בקרשים וכיבה את האש באח כדי שהעשן בארובה לא ימשוך תשומת לב, אבל הוא ידע שמדובר בעניין של זמן ותכף הוא ייהפך ליהודי.
כל שכניו ומכריו של הגוי האחרון כבר התגלו כיהודים במסגרת סיפורים חסידיים במהלך העשור החולף, והקליימקס של הסיפור החסידי הקלאסי הלך ונגס באוכלוסיית הגויים באירופה עד שלא נשארו כמעט גויים שייהפכו ליהודים.
חודשים לפני כן יצאו הגויים בהפגנות ותחינות למספרי הסיפור החסידי שיחמלו על מעט הערלים שעוד נותרו, אבל ליהודים לא היו זמן או אנרגיה להשקיע במציאת סופים חדשים לסיפורים שלהם, והגוי האחרון באירופה נותר לבד.
שבוע לפני כן עוד מצא נחמה בחברת השכן שלו, בוריס, הפריץ האכזר, אך זה התגלה כברל, בן למוהל יהודי שאבד בנהר לפני שנים וגילה את יהדותו רגע לפני שערף את ראשו של קלמן הסנדלר שהתברר, מה הסיכוי, שהוא אחיו. קריינדל, אשתו של הגוי האחרון, הפכה גם היא יהודייה חודש מוקדם יותר, כשרגע לפני שעקפה בגסות יהודייה זקנה בסופר התגלה שאותה זקנה למעשה הייתה סבתה האבודה קריינדל.
לא כל הסיפורים היו יצירתיים באותה מידה.
מחשבתו של הגוי האחרון נקטעה בקול דפיקות חזקות על הדלת. מהצד השני של הדלת, חישב הגוי האחרון באלימינציה, עמד יהודי. "לך מכאן!", הוא זעק נואש, "בבקשה, אני לא רוצה לגלות שאני יהודי". "אני גם לא רוצה לגלות שאתה יהודי", ענה הקול. הגוי האחרון היה מופתע. "אני מעמותת צער בעלי גויים", הסביר האורח, "אנחנו מאמינים שצריך לתת לגויים להישאר גויים ושמספרי הסיפורים החסידיים צריכים למצוא להם קורבנות אחרים להעצמת הדרמה".
הגוי האחרון לא האמין למשמע אוזניו הערלות. "למה שאאמין לך?" הוא שאל. "כי גם אני הייתי גוי פעם", ענה היהודי, "קראו לי פרדיננד והייתי נוהג להטיל מס מיוחד על יהודים שעברו את הגשר שבבעלותי. את המס הם היו צריכים לשלם לי ביום השבת כשהם לבושים שעטנז", הוא הסביר.
"אין פלא שגילו אתה יהודי", אמר הגוי, "זה ממש מתבקש".
"כן כן, במידה מסוימת הבאתי את זה על עצמי", הודה האיש, "ועכשיו אני יהודי בשם זליג שמפרנס תלמידי חכמים ומקיים תרי"ח מצוות". "חשבתי שליהודים יש רק תרי"ג מצוות", תמה הגוי. "עזוב, אני חדש בזה", הצטדק זליג ונכנס אל הבית. "תרצה לשתות משהו?", שאל הגוי האחרון, "מצטער אבל אסור לי לשתות מהכלים שלך או לאכול גבינה שבע שעות אחרי שאכלתי אבר מן החי", הסביר זליג, שבאמת היה מאוד חדש בזה.
בדיוק באותו רגע פרץ לבית יהודי מזוקן שבבירור הגיע לשיאו של סיפור. "הנה הגוי!", הוא קרא, "הגוי שחונה באלכסון ותופס שתי חניות כדי להכעיס את השכן היהודי הצדיק, אבל עכשיו נגלה מה אתה באמת!". "לא!", זעק זליג ונעמד חוצץ בין המספר לגוי, "עזוב אותו במנוחה!". "אבל אני חייב לסיים את הסיפור", אמר היהודי המזוקן, "אני חייב לצמרר את עם ישראל בעוד טוויסט מפתיע". "אבל זה הגוי האחרון, אם תגלה שהוא יהודי לא יישארו לך יותר סיפורים לספר". היהודי המזוקן גירד בזקנו, "ואיך באמת אברך 'שלא עשני גוי' אם אין גויים?", הוא מצא במהירות הבזק נגזרת הלכתית בעייתית כמו שרק יהודי יכול. "בדיוק!", ענה זליג. "בסדר", הסכים היהודי המזוקן שפעם היה קרדינל, "הגוי הזה יישאר גוי ואני פשוט אצטרך להיות קצת יותר יצירתי להבא", הוא אמר והלך לדרכו.
הגוי האחרון באירופה התרגש עד עמקי נשמתו הגסה והבהמית. הוא חיבק את זליג והודה לו מעומק הלב. אך אליה וקוץ בה. המעשה האצילי של זליג השפיע כל כך על הגוי האחרון, שהוא החליט שגם הוא רוצה להימנות על גומלי חסדים שכאלו, ואחרי תהליך ארוך התגייר למגינת לב כל הנוגעים בדבר.
מילא, חשב לעצמו זליג, עכשיו באמת צריך להתחיל לחשוב על סיפורים אחרים.

*מתוך הטור הלא-תאמינו-יהודי שלי בעמוד האחורי של בשבע