זה מהרגעים האלו שאני חייבת לצרוב במוח,לזכור ולתזכר לעצמי איך בדיוק אני רוצה שהוא יהיה.עם איזו אש בעיניים.עם איזו התלהבות.
עם איזו דבקות ואיזו קלילות רגליים ואיזו,אךך.
עם לב.כזה לב.
עם כזאת קבלת עול.
עם כזה,עם כזה בדיוק.
(מהרגעים האלו שאני מבטיחה לחיות.שאני מבטיחה לעצמי שיהיה לי מישהו כזה.מישהו משוגע על העולם,מישהו שמוכן לזרוק את השכל ולהתגלגל על שולחנות.מישהו שמסוגל לברך בצרחות ש,יזכה לעוד ילדים ושהוא,שתהייה לו רק בריאות כי ככה.כי ברכות חייבות להתקיים.)

במרד הזה של כיתה י',הייתה לי שרשרת צמודה לגרון וגרבי קרסול קצרות ונעליים לבנות,חח ושכל כך הרגשתי את השנאה לאלוהים בעיניים,את הקור,את האש.
מרד נעורים אנערף.
ועכשיו אני גם,גרביים קצרות ושרשרת צמודה לגרון ונעליים לבנות.אולסטאר.(אבל הלב,הלב אחר..הלב כואב.הלב צורח מכאב.הוא בוכה כל הזמן..אבל הלב גם יותר שלם.הלב יותר מאופס.הוא מורד מכאב.לא משנאה.
כמה טוב שבכאב לפחות מרגישים משהו.
הרע שבאדם זו האדישות.)

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת