עצוב לי לקום במצברוח כזה.
זה מצברוח של נפילה.של פחד.אני מפחדת.הדמעות עומדות לי בגרון ולא יוצאות או שכן,הן יוצאות ואני מפחדת לבכות.מפחדת לאבד את עצמי.אני מפחדת כי כמה אפשר להמשיך לנשום.כמה אפשר להרגיש את הכאב.
החיים שלי כואבים לי.תפנימו.הם כואבים.והבריחות שלי,אךך הן מסייטות אותי.הן גורמות שהדמעות ירצו לפרוץ דווקא בזמנים שהכי לא שייך.
ומותש לי.רוצה אהבה.אני רוצה אהבה שלא תתיש אותי.אהבה שלא תגמור לי את הכוח.
רוצה חלומות ורוצה לצאת מהבוץ הזה.אני רוצה שמיים.שמיים שיהיו לי חזקים.ואדמה.רוצה אדמה.
ורוצה שקט.שקט נפשי.כמה רעש יש בשקט של עכשיו.כמה סבל עובר ומתגלגל מתחת לשטיח.
כמו גיצים קטנים הסבל מתעופף ואתה לא יודע מתי זה יידלק.
אני עייפה.כל כך.לא עומדת בזה עוד.

קשוח לי ממש. ממש. ממש. ממש.

אסור לי להקשיב לו

שמנה
שמנה
ש מ נ ה

רוצה להיות יפה

יד לי הרבה מה לפרוק
אולי הכל בסופו של דבר מתחבר לאינטגרציה מפגרת עם העולם.
מה היא בכלל בלימודים שלי,מה עשיתי לה,למה היא ככה שומרת ממני מרחק פתאום?
אני צריכה לא לתת מקום לחשש אלא להתייחס רגיל בפשטות.
ושאצא צועקת זה עושה לי רע וכואב בלב
ושלחתי לה אתמול משהו והיא לא ענתה
אולי היא גם מתרחקת ממני
מה קורה לי
והיא שאמרתי לה שאני לא אצליח לצייר לה את הציור,התבאסנ ממני ממש.
שמחה שעמדתי על הגבול שלי אבל מתג שני זה נורא מבאס ומעצבן ואני מרגישה משלוש אנשים שאני שונאת את המצב ובטלי ל, אבל אני לא יעשה את זה כי זה סתם מטומטם ואני עוד רגע אצא מהמחשבות האלו
רק
קחי בקלילות טוב

אני מטומטמת ומוזרה
באלי ללכת לעולם אחר ולחפש לעצמי את הדרך
להתנתק מכולן
מכולם
ולא לשמוע כלום יותר

באלי לצרוח ולהרביץ ולקלל
לא צריכה אותן
לא צריכה פאקינג אף אחתתת